פרק 2:
היא מתקרבת אליי, סכין בידה. צחוק לגלגני נשמע מפיה, צרחה נשמעה
מפי.
חתוך בכל הגוף הרמתי את עיניי והבטתי בה.
כה יפות היו פנייה, כה ענוגות.
נשימה אחרונה.
צרחה אחרונה, צרחה של פחד, של כאב.
התעוררתי בבהלה.
עיניי נפקחו בפתאומיות.
הצרחה, היא אותה... אותה הצרחה מפעם.
הצרחה, הצרחה שיצאה מפי מלפני עשר שנים.
היא, היא מחפשת אותי.
...
נכנסתי
אל הבית הגדול שבקצה הרחוב.
ריח הדם מילא אותי.
עשרה אנשים, עשר גופות.
ריח הצחנה הצרוב בזכרוני הציף אותי.
נזכרתי במשימה.
זה לא יכול להיות שזה, שזה הוא.
ההוא מגיל שש מלפני עשר שנה.
הם לא האמינו כשאבי איים עלייהם, חשבו שאני סתם ילדה.
אף אחד לא יאמין, ילדה בת שש.
אבל כן, זאת אני.
הבטחתי לעצמי שלא לשכוח את פרצופו של הילד, הבוכה הנאנק מכאב.
הילד שאותו אני צריכה למצוא ולהרוג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
