סגור. חתום.

הרגע הזה שאת מבריזה מלימודים, למרות שיש לך פרוייקט גמר להגיש בעוד שבועיים כי

את רוצה לחזור הביתה ולרוץ את הנשמה החוצה.

אבל לפתע משום מקום אחותך מופיעה בבית ואת נתקעת בלי כלום ושומדבר.

לא לימודים ולא ריצה.

עלובהההההההההההההההההההההההההההההההההההה

עריכה:

נעליים בשקית. גופייה ומכנס. זורקים מהחלון ויוצאים לדרך.

אני ארוץ היום. 

אני ארוץ עד שהריאות שלי יעלו באש.

אני רוצה לצעוק. לפרק.

לריב.

לא להסכים איתך ואיתך ואיתך.

רוצה לישון כל היום, לאחר, לא לבוא, לאכזב את כולם, לא לעמוד בציפיות.

אני רוצה להכאיב, לפצוע, לצעוק מה את מתערבת בכלל??

רוצה לנתק את הטלפון, לנסוע לעיר אחרת, להעלם, שלא יראו אותי, לא כאן ולא בשום מקום אחר.

אני רוצה לקום בבוקר רזה יותר.

שלא יהיה לי תחת ענק.

ולא בטן.

לא רגליים.

לא כלום.

אני רוצה להיות מסוגלת לקום באמצע בלי לפחד שעכשיו כולם יראו כמה אני שמנה.

אני רוצה לנסוע באוטובוס בלי לבדוק אם מכל הנשים שעל האוטובוס אני הכי שמנה.

אני רוצה למות ואני רוצה לחיות.

ואני רוצה כלום והכל ביחד.

אני רוצה לאכול בלי להרגיש אשמה, וגם לא לאכול בלי להרגיש אשמה

כל הזמן אשמה.

אני רוצה להפסיק לחשוב!!!

להפסיק לרצות, ולהפסיק לרצות אחרים.

אני רוצה להפסיק להרגיש לבד.

ולהפסיק לרצות להיות עם אחרים.

אני רוצה להפסיק להיות מעמסה.

ועצובה.

וכואבת. 

אני רוצה שזה יפסיק.

אני כל כך מצטערת.
אני ניסיתי.

עטופה בשלושה שמיכות, ושק ענקי רק כדי שלא ישימו לב לגודל שלי.

אני ענקית.

מנסה להסתתר מתחת לבגדים, אבל יודע איפשהו שזה לא באמת יעזור..
אני כלום. וככה אשאר, כי אין לי את הכוח לשנות את זה.

חברה מאושפזת, עם זונדה באף והדבר הראשון שעולה לי לראש זה למה זאת לא אני..

אני עלובה.