חייו של נשוי דתי-לייט

התאוריה: כל גבר צריך מאהבת, או שתיים

הזמן: יום חורף שטוף שמש של חודש כסלו , שעת צהריים

אני מחנה את האוטו באחד מאותם חניונים אין סופיים, ומחייג אליה: "הי. הגעתי. איפה את ?"

שרית: "כבר מגיעה, אני בדיזנגוף..."

"איך אזהה אותך?", אני שואל.

"חצאית ג'ינס וחולצה שחורה"

"אוקי תתקשרי כשתגיעי"

"בסדר, ביי"

 

מהדק את הכיפה, ושם עלי משקפי שמש כהים, כי לך תדע את מי תפגוש ברחוב רש"י. בודק בפעם האלף מה יש לי בתיק והופ אני ברחוב. "סיטואציה משונה" שר שלמה ארצי ממכונית חולפת, ואני מזדהה ומזמזם איתו. ובדמיוני, אני ושרית, כמו שני סוכני חרש יריבים, משני צידי מסך הברזל, המתכננים יחד את עריקתם המשותפת לאי בודד, על אף שעדין  אינם בוטחים זה בזה, וברקע, מרחף לו מעל האיום המוחשי, כי פגישתם החשאית תחשף לעין כל.

את שרית לא פגשתי לפני כן, היכרותינו הסתכמה במספר שיחות טלפון שטחיות. אפשר לומר שהיה קליק. נודע לי כי היא גרושה ירושלמית, צעירה, בודדה  ומצודדת , אמא לשניים. חיצונית: "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה".  דתיה כמובן, מהמגזר.

 

לרגע עברה בראשי המחשבה, אולי היה עדיף לוותר על התענוג. לא ידידיי, לא מסיבות מוסריות...כבר יום שלם אני מסתובב עם כאבי בטן בלתי מוסברים, דופק מהיר ולחץ דם גבוה. נסו אתם לעבוד ככה. בפעם הבאה ,אני מחליט ,כבר אפנה לרופא המשפחה ואבקש אישור מחלה...ודאי יש לתסמונת המביכה הזאת איזה שם ב-DSM. כדאי להתייעץ עם חנוך דאום, אני מהרהר, תוך כדי מבט בתקתוקו של השעון המוצב בחזית חנות AM:PM , במרכז קינג ג'ורג'. פגישה אקראית בסופר ליד מדפי הלחם, מה יותר בנאלי מזה. השעון דוחק בי ואני מדלג פנימה.

 

 

(כעבור מחצית השעה, בסוויטה ליד הים, דלת החדר נפתחת)

"ואוו, תראה איזה פרחים יש על המיטה", שרית מתרגשת.

"כן, זה באמת יפה", ומיד מוסיף, "הכל מתוכנן מה את חושבת".

 

זהו, שלא בדיוק. יין אדום הבאתי, וגם על הנרות חשבתי מראש, אבל דווקא את הורדים האדומים לא תכננתי , ובעצם רציתי להזמין חדר במקום מדהים אחר, אלא ששרית נזכרה לתת לי אוקי רק בדקה התשעים, ובאותה שעה כבר כל החדרים הטובים היו תפוסים, ורק חדר פרחוני זה נותר לנחמה.

 

"ממש נס חנוכה" אני לוחש באוזנה ונושק על שפתיה. מפתיע איך כל בחורה מתנשקת באופן שונה.

האורות מעומעמים, הבגדים נושרים להם לאיטם, ושנינו מתרכזים במלאכת האהבה.

אפילוג

למגינת ליבי, ומסיבות שאינן תלויות בי, שרית ואני כבר לא בקשר. לא פעם אני עובר במקומות ששרית ואני היינו בהם, והלב נצבט. געגועים, אתם יודעים. אולם המסר ידידיי הוא העיקר: חיינו רצופים בצער, כאב ואכזבות, וכדברי רחל שפירא, "לפעמים אני , לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה...". ושרית, עבורי, לשעות ספורות של חסד, היתה סוג של נחמה טהורה.

 

נ.ב ולמה שתיים אתם עדין תוהים? כי צריך תכניות מגירה וחכמינו אמרו: מיעוט רבים שתים. אלמנטרי ווטסון.