חייו של נשוי דתי-לייט

את החוף הזה אני מכיר שנים רבות ולמרות סימני הזמן והחלודה המתקלפת על הגדרות הוא נשאר כפי שהיה מאז ראיתיו לראשונה.

כמה חבל שאת עצמי עדין איני מכיר. לעיתים אני שואל את עצמי מה אני בעצם רוצה, מה השאיפה ומהו הכוון הנכון, ועצמי כהרגלו שותק לעומתי. אני תוהה מה היה אומר מתבונן מן הצד אם היה נוכח בכל פגישותיי בחודש האחרון עם עלמות חן אשר נענו לחיזוריי במייל.

מסוק חותך את השמים מדרום לצפון וקוטע את קו מחשבתי. "קח אותי מכאן איתך, למקום אחר" אני מנופף לו בידי, אך לשווא. הוא מתעלם וממשיך בדרכו.

גם כל העלמות שפגשתי המשיכו לדרכן, וטוב שכך. פרט לאחת, דניאל שמה.

 

דניאל, את אינך יודעת כי שברת את ליבי! ניסיתי לרמוז לך ואפילו שלחתי לך את המילים של "אתה בא והולך" אך לא זכיתי לכל מענה. נכון, האהבה שלנו (יותר נכון, שלי) הייתה קצרה ותלויה בדבר, אך היא השיבה אותי כהרף עין למחוזות הרגש בהם לא ביקרתי שנים רבות. זה לא יד המקרה שלקחתי אותך למסע מזורז בתחנות חיי הרומנטיות. כאילו ידעתי בתת מודע שהזדמנות שניה איתך לא תהיה. התלהבתי כמו ילד, התאהבתי כמו בן 16 ובשכבי לישון במיטתי חשבתי לעצמי It's too good to be true.

ועל מה בעצם את תוהה כל סערת הנפש? על חיבוק אוהבים לאור השקיעה הדועך ורחש הגלים, באמת, לא הייתי זקוק להרבה יותר. ואז, דווקא ברגעים בהם חוויתי משבר מטלטל בתוך ביתי, לא עמדת לצידי, לא הקשבת לליבי, התרחקת, נעלמת, התפוגגת והלכת לבלי שוב.

 

ובערב יחשיך ואשוב לביתי, אעמוד על מפתן הדלת, הילדים יקפצו לחיבוק, האישה מן הסתם תצפה לנשיקה, אחייך ואומר להם, "כן, עוד יום שגרתי בעבודה אבא עבר" . ובלב אהרהר: "עוד יום שכזה ואני נגמר".

 

אפילוג: נאסף תשרי, עוד חודש חלף, ועם הזמן היאוש נעשה יותר נח. ובלילות הסתיו, אני יושב במרפסת לעת ערב, עוצם עינים ותוהה - דניאל, ההיית או חלמתי חלום?...