תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

פרק 1- התחלות חדשות הו... ההתחלות

כל מה שיכולתי לראות זה את המוות, ראיתי אותו במו עייני מכה את האנשים שאני אוהבת מכל הכיוונים.
לפעמים... זה כ כך כואב וזה כאב נפשי... ולא פיזי...כזה שהורג אותך מפנים, כזה שמכרסם אותך כמו רגש אשמה שלא מפסיק למלא את החלל הריק והחלול שבתוכך.
ואז אני מתחילה לתהות..., מתיי הוא יכה אותי?.
 התחלתי ללכת במורד הרחוב עוצרת לרגע ומביטה בהולכים והשבים.
הם נראו כל כך לחוצים כאילו יש להם עניינים כל כך חשובים אבל, עדיין, לא הבנתי אף פעם מה העניינים האלו שווים...
המשכתי בדרכי כאשר ראשי מורכן כלפי מטה, תמיד מתיי שיהיה לך טוב בחיים בטוב הזה יהיה קמצוץ של רוע אף פעם זה לא יהיה מושלם כי אוליי... זה מראה לנו שאין דבר כזה..., רק עליות בחיים?.
לפתע הרגשתי שאני התגשתי בחפץ קר וראשי כאב.
ראיתי מולי עמוד מתכת שחור, קולות צוחקים נשמעו לאחר מכן ודברי לעד נאמרו מכל עבר.
הבטתי בחטף בכל מי שלעג לי זה כל כך עצוב שזה מה שהם עושים בחיים שלהם...
המשכתי בדרכי אדישה, אף פעם לא ייחסתי חשיבות רבה לדברי הלעג הרי זה לא כמו הסטירות שחטפתי בחיי.
 עצמתי את עייני לשנייה ונשמת לרווחה צופה לשנה חדשה, מזל חדש.

נכנסתי לתיכון מביטה בכל הילדים שרצים משחקים וסתם מדברים.
הם רואים את משמעות החיים, להנות ,חבל שאת לא שמה לב לזה לפעמים  קול קטןן הזכיר לי שלהסתכל רק על המורדות וכל הרע לא עוזר בחיים אבל, אני מקשיבה לעצמי לא לייסורי המצפון שלי.
  "היי!" שמעתי קול שהעיר אותי ממחשבותי והרגשתי שתיי ידיים גדולות מנענעות אותי מצד לצד הבטתי בבהלה במי שעמד מולי.
"היה צלצול... מה לא שמעת?" שאל הילד שעמד מולי בחיוך קטן.
" לא  אני חייבת ללכת..." אמרתי לו קמה ממקומי הולכת במהירות לעבר מבנה בית הספר.
שמתי לב לחיוך שירד מפניי בוודאי הוא לא ציפה לגסות רוח שכזאת מצידי...אבל, זו הדרך שלי...,שמרחיקה את כל מי שרוצה להתקרב, לצערי.
"היי את!" שמעתי את קולו והרגשתי לאחר כמה שניות יד מונחת על כתפי.
נשימות כבדות יצאו מפיו של הנער.
" לא אמרת לי איך קוראים לך" אמר לי בחיוך מקסים ועייני האפורות כעננים אפורים ושמיים קודרים הבזיקו.
כדאי לי? לדבר איתו? אף פעם לא דיברתי עם איש ואף פעם לא נפתחתי לאף איש רק לעצמי... 

"קוראים לי..." התחלתי לומר בשקט ולאחר מכן הוא שאל" מה קרה בלעת את הלשון?" בצחקוק.
"לא משנה..." מילמלתי בשקט ולאחר מכן המשכתי לרוץ לאורך המסדרון מוצאת את הכיתה שלי י' 2...
טיפשה נזפתי בעצמי, הרי מה חשבת לעצמך? הוא כמו כולם... נזפתי בעצמי שוב והרגשתי שדמעות מתחילות להצטבר בעייני.
 "מצאתי..." מילמלתי ונכנסתי לכיתה כולם הביטו בי בבילבול.
"מוטב שאשב במקומי..." מילמלתי שוב לעצמי, מיהרתי למצוא מקום ולשבת בו ניגשתי לאחד השולחנות שלא היה בהם אף אחד וישבתי בו.
הילד שפגשתי  לפני כמה דקות קודם נכנס והתנצל על איחורו וחיפש מקום לשבת בו ולאחר מכן מבטו נתקע על מקומי והוא התקדם לעברו.
"זה מה שחסר לי..." מילמלתי לעצמי בכעס.
"היי ברחת לי..." אמר לי בשעשוע מביט בי בסקרנות רבה.
לא עניתי לא אמרתי מילה ונשארתי בדמותי האדישה , כל חיי היו לי דמויות כל פעם דמות אחרת העניקה לי את הרגש בו הייתי רוצה להרגיש...תהיתי לעצמי מתיי אהיה אמיתית עם כולם ולא אצטרך את כל ה"דמויות" האלו...
הנער הביט בי המבט יוקד סקרנות.

השיעור עבר דיי מהר  המורה דיברה על תחילת השנה ושאנחנו צריכים להשקיע וקישקוש אחד שלם ממילא אין לי למי להשקיע... זה פשוט לא שווה את זה.
 כאשר הצילצול נשמע מיהרתי לקום ממקומי והרגשתי יד שמושכת אותי חזרה למקומי.
"חכי..., אפשר לדבר איתך?" שאל אותי הנער כאשר מביט בי בעייניו היפות והמהפנטות.
"אה..." מילמלתי בשקט מביטה ברצפה.

"למה את כל כך שקטה? את נראת כל כך מסתורית... מה קרה שאתה סגורה בעצמך?" שאלי בנער בסקרנות.
" זה... זה לא עניינך!" אמרתי רצה ממקומי לעבר החצר.
מה הוא חושב לעצמו? שהוא שואל שאלה כזאת? זה פולש לחיי... זה כל כך מוזר, זה כל כך... , נכון.
נשמתי נשימה עמוקה כאשר אני ישבת על גדר התיכון מביטה בנערים שמשחקים ובנערות שמדברות אחת עם השנייה...
לפתע הרגשתי מין קנאה מתחילה לפרפר בתוכי, לא! אני לא מקנאת בהם הם סתם משחקים... והן מדברות סתם שטויות!.
אוליי אני רק רציתי חבר שיתמוך בי... אבל, כנראה כמו תמיד פיספסתי את ההזדמנות רבת הערך.
תחבתי את האוזניות באוזניי טובעת לתוך עולם הנקרא, מוסיקה...
לפתע הבחנתי בנער ההוא בשדה ראייתי, זה פשוט טיפשי לברוח ממנו, אוליי אספר לו את האמת?, האמת הנוראה והמרה... שכל פעם שאני נזכרת בה גורמת לשערותיי לסמור , לטעם מר להופיע בפי ולדמעות לזלוג לעייני.
הוא סימן לי להוציא את האוזניות מאוזניי, וכך נעשה.
"מה קרה? למה את כל כך עצובה ומלאת כאב ויגון? אני מרגיש את זה שקרה משהו... ואת  כל כך מושכת אותי לדעת מה קרה המסתוריות הזאת שלך..." אמר לי בעוד הוא נושך  שפתיו.
"אני לא חושבת שכדאי לדעת" אמרתי נחרצות.
"מה כל כך נורא?תספרי לי בבקשה?" הוא שאל באי הבנה דורש הסבר.
"אתה באמת רוצה לדעת?" שאלתי בשקט מביטה בו בסקרנות, מה מעניין כל כך בי?
"כן" ענה תשובה ברורה.
"טוב, ובכן נתחיל בכך שאני ידועה בתור אליסה  לוראנס" כאשר אמרתי את זה עיניו נפערו לרווחה והוא הביט בי בבלבול.
"אני יודעת אף אחד לא ציפה שמישהי שנראת כזאת בודדה תחשב לנערה שבת למשפחת לוראנס העשירה...  אז תן לי לגלות לך... המשפחה הזאת היא שקר אחד גדול, מאותו יום שאבי אמר את האמרה המכוערת ביותר , הוא אמר שאף פעם לא אצליח כמו אחיי ושאני לא סתם מיותר ילדה זולה וחסרת כל כישרון, זה גרם לי לאבד את רגשותיי מאותו יום שבכיתי את הדמעה הזאת! החלטתי שאני לא נפגעת יותר מאנשים ולא נפתחת לאף אחד יותר , המצאתי דמויות לכל דמות היה רגש מרכזי וכך הסוותי את רגשותי האמיתיים בעזרת ה"דמויות" הללו זאת  הסיבה... ועכשיו, אתה מרוצה?" שאלתי בשקט מביטה בו במבט מלא ספק.
הוא הביט בי מנסה לעכל את כל הסיפור ושערו השחור בפחם הבריק והתבדר מעט ברוח בשל היותו קצר.
אפו נראה סולד ושפתיו היו אדמדמות ובשרניות , אני מעדיפה שלא לפרט על עיניו האפורות כי פה זה כבר סיפור שונה לגמריי ו..., רגע! מה אני עושה? אני מתאהבת בו? לא לא בשום פנים ואופן לא קרה ולא ייקרה... , ניסתי להרגיע את עצמי.
הוא חיבק אותי חזק מצמיד אותי אליו," אני מבין אותך... אל תחסמי בגלל זה מאנשים זה לא שווה את זה תאמיני לי..." הוא אמר לי בחום ובאהבה שלא צפיתי לה.
"אגב קוראים לי טום" הוא אמר בחיוך נעים.
לפתע נשמע צילצול, מיהרנו לכיתה  והתיישבנו במקומנו.
פתאום נשמע הודעה ברמקול "אליסה לוראנס אבא שלך ממתין במזכירות" עייני נפערו מה?,איך הוא מעז?.
התחילו להישמע לחשושים " אליסה לוראנס לומדת בבית ספר?" טום הביט בי בחשש.
אני חייבת להתמודד עם זה!
לקחתי את תיקי אורזת את חפציי הולכת לעבר הדלת.
"סליחה נערה צעירה לאן את הולכת?" שאלה המורה.
"אני מצטערת, קראו לי" אמרתי נחרצות וכולם הפנו אליי את מבטם.
 יצאתי במהירות מהכיתה משאירה אותם המומים.
 
הלכתי לעבר המזכירות תוהה מה האבא המציק שלי רוצה מימני.
אבי הביט בי לשנייה ולאחר מכן לקח אותי איתו לעבר הלימוזינה שלנו.
חשבתי לעצמי למה תמיד הוא רוצה להראות שהוא עשיר שיש לו כסף...
"אני רוצה לדבר איתך אליסה" אמר לי אבי בקול רציני למדיי.
"תדבר עם ארנולד, הריי הוא הבן המוצלח של המשפחה" אמרתי בזילזול ולעג.
 "אני לא רוצה לדבר עםארנולד אני רוצה לדבר איתך אליסה !" הוא הרים מעט את קולו והזעיף את פניו.
" אוקיי, עוד היום אני אטוס לפגישת עסקים לארצות הברית, לכן הוצאתי אות מהבית ספר כדי שתדעי ותארזי את חפצייך ככל המוקד-" קטעתי את דבריו בכעס " לארוז את חפציי? למה את מתכוון בדיוק?!" שאלתי מופתעת.
"אליסה לוראנס ריי אל תקטעי אותי!" הוא הרים את קולו וניכר כי כעס מר היה בו.
"את תצטרכי לארוז את חפצייך ולגור עם הדוד שלך דניאל" אמר מביט בי בכעס.
"מה?! אני לא רוצה לגור איתו הוא... הוא ילד מעצבן!" אמרתי מעוצבנת וכועסת.
"זה או זה או ברחוב אחת מהאפשריות, האחים שלך יגורו באחוזה" הוא אמר ברוגע.
נשמתי נשימה עמוקה , זה פשוט לא פייר... למה הם צריכים להיות באחוזה ואני צריכה לגור עם הדוד המעצבן שלי?! אני לא מוכנה לשקוט על כך.
"למה הם באחוזה ואני לא?" שאלתי בשקט.
"מה?" שאל אבי באי הבנה מצביע על אוזנו.
"למה הם באחוזה ואני לא?" אמרתי בקול רם יותר.
"כי הם יותר משכילים וצריכים את האחוזה כדי לעבוד בשקט ובנחת ובלי כל רגע שתפריעי להם!" הוא אמר והרים את קולו בסוף.
"באתי לפתוח את פי ולהגיב על כך, אבל זה כבר חסר טעם למה לי להביע את דעתי אם ממילא הוא לא יקשיב לה? זה כמו תמיד כל הזמן...
"כרגע אני אסיע אותנו לאחוזה ותארזי את חפצייך תעשי את זה מהר ברור לך?!" הוא אמר לי זועף פניו.
" אוקיי..." אמרתי באדישות מפנה פניי אל החלון.
לאחר הלימוזינה עצרה סמוך לאחוזה, ירדתי מהלימוזינה עם אבי לעבר דלת האחוזה.

אבי פתח את הדלת עם אחד מהמפתחות שהוציא מצרור המפתחות הענקי שיש לו.
"תעלי לחדרך..." הוא הורה עליי וכך עשיתי, כי אם אני לא אעשה אז זה לא יהיה טוב...
"היי אחות קטנה" אמר לי ריימונד שבילגן את שערי עם ידו וחייך אליי חיוך חביב.
"תעזוב אותי... מעצבן אחד..." אמרתי את הסוף בלחש הוא הביט בי בבילבול.
רצתי לעבר חדרי פותחת את דלת חדרי ולאחר מכן פורקת את כל ארוני וממיננת את הבגדים לתוך מזוודה בצבע אמזרגד שחיכתה לי על המיטה.
לקח לי תוך שעה וחצי לארוז את חפציי.
"אליסה את יכולה לרדת לרגע?" שמעתי את  אבי קורא לי.
ירדתי למטה עם המזוודה שלי יושבת על הספה בצבע בורדו.
אחי מייקל, ארנולד, ריימונד ואבי ישבו מולי על ספה בצבד בורדו גדולה מעוטרת בפרחים.
"רציתי לדבר איתך אליסה" אמר לי אבי, כולם נראו רציניים כל כך מעניין למה.
הבטתי בו בשאלה ולאחר מכן אמרתי לו " למה האספה הגדולה כל כך אם אתה רצית דבר איתי?" שאלתי בעקיצה.
"זה לא משנה אליסה, רציתי לדבר איתך על המעבר שלך" הוא אמר ברצינות רבה מאוד.
"הכל זה בולשיט אחד גדול עלאק מעבר, אני יודעת שכולכם רציתם באותה מידה שאני כבר אעוף מהבית הזה לא כך?" שאלתי בטון נוקשה.
"אליסה! אני לא מבין למה את כל הזמן מתחצפת על שום דבר מה עשיתי לך כבר?!" הוא שאל כועס.
" מה עשית לי? תשאל כבר את עצמך! כנראה שהמצב שלך עד כדי כך חמור שאתה בעצמך לא יודע מה עשית!" צעקתי כועסת.
"אם כך תוכלי לומר מה עשיתי לך שכל הזמן הזה את מתנהגת נורא ואיום?!" שאל כעוס וזעום.
"לא , אני אשאיר אותך להבין לבד זו עבודה קשה מידיי בשבילך אה?" שאלתי בלעג, ולאחר מכן עליתי לחדרי.
"אלי?" שמעתי קול מבעד לדלת.
"מי זה?" שאלתי בקול רם.
" זה אני" אמר הקול.
"מי זה 'אני'?" שאלתי בצחוק.
"ריי" ענה ריימונד.
" מה את רוצה?, אבא שלח אותך נכון?" שאלתי בטון מנצח.
" לא אני באתי, תוכלי להכניס אותי עכשיו?" הפציר בי ריימונד.
"נו טוב..." אמרתי ופניתי אל הדלת מכניסה אותו.
הוא בא אל מיטתי וישב עלייה וסימן לי לבוא אלייה גם.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו כאר התיישבתי על המיטה.
"תשיבי, אני יודע שאת כועסת על אבא מאותו יום... ואת לא חושבת ש..., צריך להרפות מזה כבר? את לא חושבת שזה כבר מיצה את עצמו כל הסיפור הזה?" שאל מביט בי בסקרנות ועייניו התכולות מעורבבות בחום שוקולדי ובירוק דשא ניצנצו.
" אני כבר לא יודעת..." אמרתי לו נאנחת נשכבת על מיטתי מביטה בכוכים ובירח הזוהרים בחושך שתליתי עם אבי פעם שהייתי בגיל  חמש והוא הרים אותי לשים אותם וזה מאוד היה..., נוסטלגי.
הוא נשכב גם ואמר לי " את צריכה להבין שאבא רוצה בטובתך..." אמר לי והיה נשמע כי הוא דואג לי ו..., רגע הוא רק רוצה להסית אותי נגד עצמי ולגרום לי להשתעבד לפי רצונו של אבי, לא! לא אתן לו!
"כן... כן... הכל שטויות! אבי לא רוצה בטובתי הוא רוצה לרעתי הריי אני הילדה הכי נחותה לא?!" שאלתי נותנת לדמות הזועמת והכועסת להשתלט עליי.
"לא! את לא מבינה!" אמר וקם כאשר ראה שקמתי גם מהמיטה. 
" אני הבנתי כבר הכל מזמן ריי!" אמרתי כעוסה.
" אליסה! רדי למטה דדניאל בא לאסוף אותך!" שמעתי את קולו של אבי.
" קוראים לי..." אמרתי באדישות.
ירדתי למטה במהירות לוקחת את מזוודתי.
"אבא?" שאלתי את אבי באדישות.
הוא הביט בי בשאלה.

"רק תדע, על כך שלא נתת לי להביע את דעתי ולהביע את מה שאני חושבת, על זה אני לא אסלח לך , רק על כך שלא האמנת בי וביכולות שלי, על זה לא אסלח לך, זהו משפט הפרידה שלי מימך" אמרתי לאבי יוצאת מהדלת מרוצה ומותירה אותו המום.