תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

רצתי במורד הרחוב כשהרוח מכה בפניי שוב ושוב, פורעת את שערי הקצר מכיוון לכווין, הרגשתי ריקנות ממלאה את כל חלל גופי וזה הרגיש כל כך מוזר...

דחפתי אנשים וכמובן שהם השיבו בזעף ותגובה כמו, 'ילדה מטומטמת'...
לא היה אכפת לי מהאנשים האלו שעמדו בדרכי רק המשכתי לרוץ, הדמעות טישטשו את ראייתי והרגשתי רע כל כך, רציתי רק להתעורר מהסיוט הזה.

"היי תיזהרי!" שמעתי צעקה גברית והרגשתי שדוחפים אותי מאותו מקום בו נמצאתי, נמרחתי על הרצפה והרגשתי שכל ידיי ורגליי שורפות כמו אש, אבל, זה לא כאב כמו הידיעה שיש מצב... שאיבדתי את הבן אדם שהיה הכי קרוב אליי בימים האחרונים...

הרגשתי הדף של אופניים שעברו סנטימטר ממני והעיפו זה שערי על פניי, הרגשתי כאב ברגלי יותר חזק ממה שחשבתי וראיתי שהיא נשרטה ולאחר כמה שניות ספורות התמלאה בדם.
התנשפתי בבכי, נזכרת במאט שמחזיק בצאוורו שהיה "צבוע בכחול".

"היי מה קרה לך? הכל בסדר, זו רק שריטה... אל תבכי" אותו נער אמר לי שם ידיו על כתפיי.
"השריטה זה הדבר הכי טוב שקרה לי היום" מילמלתי בבכי נאנחת ומושכת באפי.
הראייה התבהרה בפתאומיות ויכלתי לראות מולי את אותו נער שפגשתי עם מאט, הפנתי אליו את מבטי כך שיכל לראות את פניי בבירור.
"אליסה?" הוא שאל לפתע והביט בי בשוק ופער את עיניו הירוקות לרווחה.

"א..אית'ן?" מילמלתי מכחכחת בגרוני ומרגישה כאילו ליבי חדל לפעום לשנייה, לא רק לא הוא, הוא בטח יישראל אותי עכשיו מה שלום מאט ומה הוא מרגיש ומה קרה לו ו...

תתעשתי על עצמך! 'קול זעוף הופיע בראשי.
"מה קרה לך? את נראת נורא!"הוא אמר לי בדאגה וידעתי למה הוא התכוון כשאמר 'נורא'.

"סתם... משבר משפחתי קטן..." שיקרתי בחיוך מזוייף לחלוטין, הוא לקח את ידי והתחיל להוביל אותי למקום מסויים והאמת? לא היה אכפת לי, כל מה שישכיח ממני את המאורעות האחרונים יהיה טוב... לפתע, גשם זלעפות התחיל לרדת.

 הרגשתי שאני מתחילה לקפוא ולרעוד מרוב קור אבל, זה לא שלא רעדתי לפניי זה מרוב בכי...

הוא פשוט בלי לחשוב בכלל, פשט מעליו את מעילו והניח אותו עליי " אני בסדר! לא קר לי!" מיהרתי להתגונן ושיקרתי במצח נחושה, באה להוריד מעליי את מעילו.
"בואי נגיד שהגוף שלך לא מעיד על זה..." הוא אמר לי צוחק בזמן שאני מנסה לגרום ללסת שלי להפסיק לרעוד. 

הוא היה עם חולצה לבנה שהתמלאה במים, החולצה נדבקה לעורו ונראתה שקופה כך שהשרירים המפותחים שלו התגלו דרכה...
"החולצה שלך, היא רטובה..." מילמלתי מביטה בו מובכת. 

התחלתי להסמיק מרוב בושה ולהשמיט את מבטי מטה.
הוא ציחקק ואמר "את חמודה את יודעת?"ואני רק המשכתי לשחק עם קצוות חולצתי מובכת לאור הסיטואציה.

"היי אית'ן!" שמעתי קול גברי מאחוריי ומיהרתי להסתובב בבהלה, ראיתי את טומי מולי הוא הביט בי בבילבול, לא מבין מה אני עושה שם.

הוא  לבש בגדיים חורפיים הוא לבש מיני מעיל שחור שנראה גברי מאוד וצעיף אדום היה מונח על צווארו בצורה מרושלת.

"מה קורה גבר?" טומי טפח על גבו של אית'ן ונראה כי לא שם לב אליי.
"רגע מי את...-" הוא צימצם את עיניו והביט בי המום "אליסה!?" הוא הרים את קול מופתע ושמט את המטריה השחורה שהחזיק מידן, התחלתי לפסוע מספר צעדתי לאחור מתוך אינסטינקט.
"מה את עושה כאן!?" הוא שאל בתקיפות והרגשתי מאויימת, כאילו אם לא אענה לו הוא הולך להרוג אותי...
"מה עניינך? מה אסור לי להסתובב להנאתי בלונדון?" שאלתי אותו בתמייהה ואז נזכרתי, אית'ן ראה אותי לפניי שנייה בוכה כאילו חיי תלויים בזה ואין מצב שהוא יישמור את זה רק לעצמ...-
"היא רצה פה כמו משוגעת וכמעט אופניים דרסו אותה, כמובן שהעפתי אותו לצד משם, הילדה הזאת, זה משהו מיוחד..." הוא קטע את מחשבותיי ומיהרתי לאמת את מה שהוא אמר בחיוך מובך ששלחתי אל טומי.
טומי הביט בי בספק, הוא הכיר אותי כל כך טוב שידע את סודותיי עוד לפניי...

"טוב... אתם לא חושבים שכדאיי שנלך למקום, יבש יותר?" טומי שאל סוחט את שערו הספוג במים ומרים את המטריה השחורה מהרצפה בזמן שהגשם ממשיך להרטיב את כולנו.
"כן..." מילמלתי רועדת ומהדקת את  המעיל של אית'ן על גופי, התחלנו ללכת לעבר מכוניתו של טומי.
הגענו לאחר כמה דקות למכונית ונכנסו אלייה, המכונית הייתה מכונית יוקרה, לבנה ומבריקה. 

"וואו..." פלטתי מפי וטומי ציחקק.
"אני לא יודע איך, אבל, הצלחתי להשיג המון מהעסק הקטן של הסקייטבורדים..." הוא הסביר לי והבטתי בו בחצי חיוך, נהיה לי רע שנזכרתי בתקופה שהייתי איתו, כי ידעתי שזה אף פעם לא יחזור כמו שהיה פעם...
הוא התחיל להתניע את האוטו, הגשם עדיין ממשיך לרדת, דופק על גג המכונית.
"אני זוכר שהכנתי לך את הסקייטבורד ההוא... בטח זרקת אותו כב...-" קטעתי אותו בפזיזות.
"עדיין יש לי אותו, לא פה אבל... יש לי אותו... רק שהגלגל שלו נשחק ואני לא יכולה לגלוש עליו יותר..." מילמלתי בעצב.
"את גולשת ממש יפה..." הוא אמר וצימצתי את עייני באי הבנה.
"שחכת שגלשת עם מאט באותו יום שהיית 'אלכס'?" הוא שאל בגיחוך והרגשתי מועקה מתחילה לעלות בחזי, בלעתי את רוקי בפחד נזכרת שוב פעם שיש מצב שמאט... טוב תשכחי מזה!
"כן אני סוג של שחכתי..." מילמלתי לעצמי נשענת על החלון עם ראשי ומחבקת את ברכיי.
הרגשתי שאני מתחילה להרדם לאט לאט...

~

 פקחתי את עיניי באיטיות, נגלה לעברי חדר גדול שקירותיו צבועים בכחול בהיר ואחד מהקירות היה חלון ענקי שהשקיף לים הסוער.
"ואוו..." מילמלתי, קמתי ממקומי ואז שמתי לב שאני לא רטובה יותר, הבגדים שלי היו  של בנים והיו שונים ממה שלבשתי מקודם.
השתנקתי כשהמחשבה שמישהו הפשיט אותי והלביש אותי בבגדיו והשתנקתי עוד יותר שהתחלתי להבין שיש מצב שטומי הוא זה שהלביש אותי...
"אני רואה שהתעוררת!" שמעתי קול גברי מאחוריי וקפצתי בבהלה נופלת מהמיטה עלייה ישבתי.
"וואו וואו, תרגעי, זה רק אני!" טומי חייך לעברי והביט בי בחיוך.
סומק עז עלה ללחיי כשמצאתי את עצמי מדמיינת אותו מלביש אותי, זה כל כך מביך!
" את ממש אדומה, את התקררת מהמזג אוויר בחוץ?" הוא שאל אותי בדאגה וניערתי את עצמי.
"לא... אני רק לא מבינה איפה אני עכשיו ו...-" התעטשתי והרגשתי איך הגרון שלי מתחיל להתייבש.
"כמו שחשבתי, את התקררת..." הוא אמר לי נאנח, הוא תפס בידי ועזר לי לקום.
"אני לא התקררתי זה רק..." התחלתי לומר אך, המזל שלי בגד בי והתעטשתי שוב.
"חכי פה, אני כבר מביא לך משהו שיייגרום לך להרגיש טוב יותר!" הוא אמר לי בחיוך ועיניו הירוקות 

הבזיקו.

הבנתי שהחדר הזה שלו, כי כל הקירות היו מכוסים בפוסטים של גולשי סקייטבוד או רק סקייטבורד.
  ראיתי מין לוח מודעות שהיה תלוי מעל שולחן הכתיבה שלו, כל הלוח היה מלא בתמונות שלו איתי.
" שמת לב לזה אה?" שמעתי את טומי מאחוריי והסתובבתי אליו משפילה מבטי מנסה להסתיר את הדמעות שעלו בעיניי.
"גם אני בהתחלה בכיתי כשמצאתי את כל התמונות האלה, זה בסדר..." הוא התקרב אליי והניח על השולחן שוקו חם ועוגיות צ'יפס ושוקולד.
"אני לא יודעת... זה מזכיר לי כל כך המון דברים..." מילמלתי בשפתיים רועדות.
" למה את מתכוונת?" הוא שאל בבילבול מניח את ידו על כתפי ומביט בי עם עיניו החומות כמו שוקולד.

"את... את התקופה שהיינו ביחד..." גימגמתי ברעד, נושכת את שפתיי ומנסה  שלא להתפרץ בבכי.
"וזה עושה לך רע?" הוא שאל בתקיפות מביט בי בריכוז.
"כן..." מילמלתי בלחש, מקווה שאיכשהו הוא לא שמע אותי...
 "למה?" הוא שאל אותי מופתע והידק  את אחיזתו בכתפי.
"כי אני יודעת שזה לא יחזור להיות ככה... אף פעם, בשלב מסויים אני בטח אחזור לארצות הברית ואז... הקשר בינינו ייתנתק לתמיד..." אמרתי לו בעיניים דומעות ושמתי לב שהוא היה שפוף.
"אליס..." הוא אמר  בשקט והרמתי אליו את מבטי בשאלה.
"את כנראה לא הבנת, פעם היינו חבירם, תמיד נהיה חברים!" הוא אמר לי מרים אליו את מבטי בעיניים נוצצות.
"טומי..." מילמלתי בשקט, נאנחת בייאוש.
לפתע,  ראיתי כלב לבלדור גדול נכנס לחדר, מקשקש בזנבו.
"זה הכלב שלך?" שאלתי את טומי,  מנסה להעביר נושא.
"כן בערך, הוא של אח שלי... קוראים לו ג'וני" הוא מילמל לי והלך לעבר מיטתו ושכב עלייה.
"אה נחמד..." אמרתי ואז שמתי לב למבט שהוא שלח אל עוגיות השוקולד צ'יפס.
"אתה רוצה מזה?" שאלתי אותו משועשעת וניפנפתי מול פניו בעוגייה, הוא התחיל להזיל ריר.
הוא התחיל לנבוח  עליי וניסה להשיג את העוגייה.

הוא קפץ עליי והעיף אותי לרצפה, הוא ניסה להשיג מידי את עוגיית הצ'יפס.

הוא נשך את ידי כל כך חזק, שהרגשתי שהרגיע עם שיניו החדות לעצמות של היד שלי.
צרחתי בכאב ונתתי אגרוף לפניו והוא עדיין לא עזב אותי.
"אליסה!" טומי הביט בי בהלם ולקח את כלב הלבלדור לאחר מוציא אותו מהחדר.
נאנקתי בכאב מביטה בידי שהתמלאה דם.
"ראיתם במקרה את ג'וני?" שמעתי מפתח הדלת קול גברי.
התחלתי להתנשם בכבדות, מרגישה שראשי מתחיל להסתחרר.
" כן ראיתי אותו וגם פגשתי אותו!" אמרתי מרימה את ידי המלאה בדם לעברו.
"אויי, אני מצטער!" הוא אמר לי וניסיתי לעמור על רגליי ולהתייצב.
"זה בסדר...-" טומי קטע אותי.
"אליסה תביאי לעזור לך אני...-" קטעתי אותו בתוקפניות.
"זה בסדר! רק תגידו לי איפה ישר כיור ותחבושת, אני כבר אסתדר בעצמי משם..." אמרתי לו  מאגרפת את ידיי.
"טומי אני אעזור לה, בנתיים תעשה את העבודה שלך, שכחת  מההזמנה הגדולה אה?" שאל אותו הבחור וקרץ לעברו.

הלכתי אחריי הבחור שהיה נראה גדול ממני בערך בשנתיים, הוא היה כל כך מוכר לי ולא הבנתי מאיפה...
ראשי התחיל להסתחרר ומעדתי ונפלתי אל עבר המעקה כיוון שזו הייתה קומה שנייה.
"אה..." נשפתי בתשישות ונתתי לעצמי ליפול חזרה אל הרצפה.
"תזהרי!" הוא אמר בטון מבוהל והחזיק בגבי ומנע ממני ליפול.
"אתה יכול לחבוש את היד שלי? אני אל חושבת שיש לי מספיק כוח..." מילמלתי  בחולשה.
"אל תדאגי אני פה איתך!" הוא אמר לי ועיניו הירוקות נצצו, הוא כל כך היה מוכר לי...
"אתה...אתה... אח של טומי לא!? ג'וש?" שאלתי אותו מופתעת בזמן שהרים אותי לידיו.

"כן... את אליסה לא? עברו המון שנים מאז שנפגשנו..." הוא מלמל כאילו נזכר במשהו.
"כן..." הסמקתי חלושות כשנזכרתי בזה שכשהייתי ילדה קטנה יותר הייתי מאוהבת בו, כל כך מביך!
הוא הגיע לדלת שצבעה היה לבן ופתח אותה  עם ידו שהייתה פנוייה.
הוא הניח אותי על השטיח הפרוותי ופתח ארון אחד שניחשתי ששם היה התחבושת.

הוא הוציא בקבוקון ירוק קטן ותחבושת, הוא שפך על פיסת צמר גפן הבקבוקון הקטן.
"זה קצת ייכאב, אבל, זה עדיף מאשר שיהיה לך זיהום..." הוא אמר לי והעביר את הצמר גפן בעדינות על גבי הנשיכה של הכלב.
עוותתי את פניי בכאב ונשכתי את שפתיי בחזקה, התנשפתי מאגרפת את ידיי.
לאחר מכן הוא חבש את ידי בקפדנות רבה ונראה מאוד רציני.
 "תודה לך..." מילמלתי והוא השיב לי בחיוך ועזר לי לקום.
 "יש ארוחת ערב!" נשמעה צעקה מלמטה.
"כבר מגיע!" הוא השיב בצעקה אליהם.
"את רעבה?" הוא שאל אותי וכמובן שבאתי להשיב בשלילה.
"אני..." התחלתי לומר אך קולות הרעב שבקעו מהבטן שלי הפלילו אותי...
"את תמיד היית גרועה בלשקר" הוא ציחקק ואני נשפתי בכעס.
"לא נכון! אני תמיד הצלחתי לעבוד עליך אבל, אתה לא היית מוכן להודות בזה!" אמרתי לו זועפת.
הוא חייך חיוך ערמומי " מה כבר אתה מתכנן?" שאלתי אותו בגיחוך.
"אפילו בפעם ההיא שהתנשקנו לא היית מוכנה להודות בזה שאהבת את זה" הוא אמר לי בשרמנטיות והביט בי היישר לתוך עיניי.
"טוב הולכים לאכול!" הלכתי משם במהירות מרגישה את הסומק שהתפשט על כל לחיי.

 ירדתי במדרגות והרגשתי מסוחררת מעט, מעדתי במדרגה אחת ואז ראיתי את ג'וש שרץ לעברי.

הוא קפץ לעברי והצמיד אותי אליו, נפלתי איתו לאורך כל מדרון המדרגות ולאחר מכן פשוט איבדתי את ההכרה...

 מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הפרק, פשוט זה היה לי קשה לתזמן עם כל המבחנים וגם נתקלתי במחסום כתיבה באמצע אז...

סולחים לי?