תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

"מה הם עושים פה? הם לא אמורים להיות פה! אני יכולה ללכת מכאן?" שאלתי בפזיזות את ריימונד וציפיתי ממנו לתשובה חיובית אבל, הוא פשוט שתק.
"ריימונד! אני לא רוצה לפגוש אותם!" אמרתי לא בכעס ובאתי ללכת משם, רציתי להעלם באותו הרגע!
"אליסה תנסי לפחות! זה לא יזיק בכלל!"הוא אמר לי ונראה כי היה מאוכזב ממני וזה קצת עשה לי צביטה.
ארנולד ניגש אליי וכך גם מייקל, היה מרוח על פניהם חיוך עצוב, לא הבנתי למה...

"אליסה, שמענו על מה שקרה לך אז..." ארנולד ניגש אליי ושם יד על כתפי.
הבטתי בו בסלידה "ארנולד אני לא חושבת שזה הזמן ומקום שנדבר עכשיו..." אמרתי לומורידה את ידו מכתפי הולכת למכונית מתיישבת בה.
חיבקתי את ברכיי והרגשתי שדמעות מתחילות לעלות בעייני.
מישהו נכנס למכונית, בעלתי את הגודש שהצטבר לי בגרון והכרחתי את עצמי לא לבכות.
"אליסה..." שמעתי את קולו של דניאל, הוא חיבק אותי בחוזקה.
"זה בסדר לא קרה שוב דבר!" אמרתי לו מנסה להראות אדישה ללא הצלחה.
 הוא הביט בי בצער ולא הבנתי למה...
"למה כולם מביטים בי כאילו הדבר האיום ביותר עלי אדמות קרה!?" שאלתי אותו בתקיפות, הייתי עצבנית.
ריימונד נכנס למכונית ואיתו מייקל וארנולד, הם הביטו בי באכזבה.

נאנחתי משעינה את ראשי על החלון, מביטה באנשים שעוברים.
"אתם באים איתנו?" שאלתי אותם בבילבול, מפנה את מבטי לארנולד.
"כן מה חשבת? נבוא עד לכאן ולא נבקר אותכם?" שאל אותי ארנולד בחיוך עצוב מעט.

הבטתי בו בחשד, משהו קורה כאן, אני מרגישה בזה, אני רואה את זה...
"הדבר שקרה לך כל כך מעציב אותי... שככה נפגעת..." הוא אמר מביט על ידיי.
"ועוד ששבוע לא היית בהכרה..." הוא אמר לי ואז נפל לי האסימון.

ריימונד התחיל לנסוע ושררה דממה באותו הרגע.
"תגידו... קרה משהו בזמן שלא הייתי בהכרה?" שאלתי אותם בחשד וצימצמתי את עייני. 

ריימונד עצר את המכונית בפתאומיות ונשמעה חריקה של הבלמים עקב כך.
"קרה משהו נכון?" שאלתי את ארנולד משלבת את ידיי.

" הגענו!" אמר ריימונד וכולם יצאו מהמכונית ואני רק נשארתי בהלם. 

דניאל ניגש אליי ואמר לי "אליסה אני יודע שאת חושדת בזה אבל, הם יספרו לך אל תדאגי!" הוא אמר לי בחיוך.
"תדע לך שאני לא מאבדת את הסבלנות שלי רק בגללך" אמרתי לו בחיוך עקום.
נכנסתי לפנטאוז, רצה לחדרי במהירות, שמחתי למצוא את הסקייטבורד שלי שמה.
"מעניין אם אני יודעת עדיין לרכוב על הסקייטבורד..." מילמלתי לעצמי ועליתי על הסקייטבורד מתחילה לגלוש עליו ברחבי החדר שלי שיש לציין שהוא גדול.

"אליסה, ארוחת הערב מוכנ-" דניאל בא אליי בהפתעה, התחלקתי מהסקייטבורד מהבהלה והוא רץ אליי ותפס בי במותניי.
 התנשפתי מנסה להסדיר את נשמתי, הוא הביט בי עם עיניו הכחולות כים.
"את בסדר?" הוא שאל אותי בנעימות ונגע בשיערי.
"כ-כן..." מימלמתי משפילה את מבטי מטה, ליבי החל לפעום במהירות.
 הוא התקרב אליי, הבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה, הרי הוא בן דוד שלי...אך, זה היה מאוחר מידי.
הוא נישק אותי, זו הייתה תחושה ממכרת אבל, לא יכלתי להרשות לעצמי לעשות את זה.
"לא... לא!" אמרתי לו הודפת אותו ממני, דמעות עלו בעייני, עצם המחשבה שבן דוד שלי נישק אותי הבחילה אותי.
"אליסה... אני כל כך מצטער!" הוא אמר לי והלך מחדרי במהירות.
נשכבתי במיטתי, בכיתי לעצמי בשקט עד שבעצם נרדמתי.

~

קמתי בתנופה ממיטתי, ניסיתי לגרום לעצמי להאמין שהכל היה חלום אבל, ידעתי בתוך תוכי שזה לא.

היה לילה, הכל היה חשוך... ירדתי ממיטתי, קיוויתי שאוליי אם אני אגלוש בסקייטבורד שלי קצת זה יישפר את מצב רוחי...
אני אוכל לרכוב על הסקייטבורד שלי, לפי איך שרכבתי עליו אתמול אני חושבת שהרגל שלי במצב סביר.
לקחתי את הסקייטבורד שלי לבשתי סוושירט ויצאתי לדרך.
היה קר בחוץ והתחלתי איך גופי מתחיל לרעוד.

"אז מה? חזרת לפה אני רואה אה?" שמעתי קול גברי שהיה לי מוכר מאוד...
הסתובבתי לאחור וראיתי צללית של נער שהיה גבוהה ממני.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו מקפיצה את הסקייטבורד לידיי.
"את בטח זוכרת אותי לא?" הוא התקרב אליי ויכלתי לראות את פניו טוב מאוד, זה היה הילד ההוא שהפיל אותי על הרצפה.
"אתה... אתה הילד ההוא..."מילמלתי משפילה מבטי לרצפה.
"אני לא הילד ההוא, יש לי שם את יודעת, והוא וויל" הוא אמר נוגע בפניי עם אצבעותיו הרכות.
"וגם לי יש שם אליס ואני צריכה ללכת, עכשיו!" אמרתי לו מעיפה את ידו מפניי.
הפנתי את גבי אליו מתחילה לגלוש על הסקייטבורד  לכיוון הבית שלי.
"חכי! אני רק רציתי לומר לך שאני מצטער..." שמעתי אותו אומר ונעצרתי עם הסקייטבורד שלי מגחכת.
"מצטער? על מה בדיוק?" שאלתי אותו בהרמת גבה מסתובבת לעברו.
"על מה שקרה לך... בגללי את נדרסת... ואני מצטער על זה... רק רציתי ש... נו את יודעת, נתחיל מחדש?" הוא שאל אותי מתקדם לעברי מושיט לי יד.
השמש התחילה לזרוח, "כן אין בעיה, נתחיל מחדש רק יש בעיה אחרת..." אמרתי לו מביטה על השמש.
"והבעיה היא?" הוא שאל אותי מביט בי עם עיניו החומות והשובבות.
"שאני חייבת לרוץ הבייתה לפני שאחי ייגלה שהלכתי באמצע הלילה!" אמרתי לו מתחילה לרוץ כשאני נזכרת ששחכתי משהו, זה בטח לא חשוב....

~

~מנקודת המבט של דניאל~

"איפה היא לעזאזל!?" שמעתי את קולו של ריימונד הדואג עקב העלמותה של אליסה.
"אל תדאג היא בטח יצאה לשאוף אוויר או משהו כזה..." אמר ניקולאס כמו תמיד בקולו הרגוע.

הגשם הקיש על חלוני והמזג אוויר היה סוער מתמיד.
קמתי ממיטתי לובש את מדיי בית הספר, התקדמתי לעבר ריימונד ואחיי.
"אז מה קרה הפעם?" שאלתי אותם בחיוך, זה בטח בגלל מה שקרה אתמולף בגללי היא ברחה, שוב פעם.
"אני באתי להעיר את אליסה ואין היא לא בחדר שלה וככה גם הסקייטבורד המזורגג שלה!" ריימונד אמר בכעס ונראה לחוץ מתמיד.

" אל תדאג אני בטוח שהיא תחזור!" אמרתי לו בחיוך וידעתי שהיא לא ועמדת לחזור וזה צבט לי בלב...
ריימונד נאנח  ולהפתעתי נשמע דפיקה בדלת.
"היא כל כך עומדת..." ריימונד איגרף את ידיו בכעס פותח את הדלת. 

"מצטערת?" אליסה הופיעה בפתח הדלת רטובה מכף רגלה ועד ראשה.

 "בואי לפה עכשיו! ואפילו אל תנסי לתת לי עוד אחד מהתרוצים שלך, כי הפעם זה לא יעבוד!" ריימונד היה מלא זעם.
אליסה נאנחה ועלתה לחדרה להתארגן,  מבטינו התחלפו והיא הביטה בי עם עיניה האפורות ולאחר מכן השפילה מבטה מטה ואני יכולתי להישבע שראיתי דמעה זולגת מעינה...
מה עשיתי?

~

 ~מנקודת המבט של אליסה~

פתחתי את דלת חדרי, מביטה במדיי בית הספר שאימו של דניאל קנתה לי, הייתה שם חולצה רישמית וחצאית בצבע כחול כהה ובחולצה היה פפיון אדום.

שנאתי את זה, אין מצב בעולם שאני לובשת את החצאית מיני הזאת!

הוצאתי מהארון שלי מכנס ג'ינס כמו שאני אוהבת ולבשתי את החולצה הרישמית של בית הספר.
"ככה יותר טוב!" אמרתי לעצמי מרוצה כשהבטתי במראה.

 ירדתי למטה עם הילקוט שלי והאייפון השבור שלי.
"זה לא מה שהבנות לובשות..." אמר לי דניאל כשבחן אותי, הרגשתי מבוישת מעט.
"נכון, אבל, זה מה שאני לובשת, תחשוב על זה" קרצתי לו והוא גיחך, לא יכלתי להסתיר את מה שקרה אתמול אבל, לא יכלתי לתת לזה להשתלט עליי... 

"טוב אתם באים?" שאל ריימונד ואני ודניאל הלכנו אחריו ונכנסו למכונית.
דממה שררה במכונית ורק הגשם שטיפטף השמיע רעש, החלטתי לשבור את השקט.
"שמעתי שהדאגתי אותכם אה?" שאלתי בשעשוע, מחייכת חיוך ממזרתי לריימונד.
"אל תחשבי ששחכתי מזה אליסה, עוד נתחשבן על זה אחר כך..." הוא אמר והחיוך מפניי ירד.
 לאחר כמה דקות הגענו לבית ספר, אני ודניאל יצאנו מהמכונית בריצה ואז ראיתי מולי מספר נערים וכמה נערות, חלקם בגילי, חלקם גדולים ממני.
"שמעתם? אליסה לוראנס ריי לומדת פה!" נערה עם שיער שטני ועיינים חומות צעקה וכולם הביטו בי, היא החזיקה בידה מטרייה שחורה.
"כן אני לומדת פה, מה זה עניינך?" שאלתי אותה בארסיות, כבר על השנייה הראשונה שנאתי אותה...
"לא חשבתי שילדת רחוב תבוא ללמוד בבית ספר שלנו" היא אמרה בעוקצניות, קפצתי עלייהה מצמידה אותה לקיר.
"אל תקראי לי ילדת רחוב יותר!" אמרתי לה בכעס ואחד מהנערים העיף אותי לאחור.
עפתי על ידיי החבושות  ונרטבתי כולי, למה היום הראשון שלי נראה ככה?