תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

"ג'יימס..." מילמלתי, הרגשתי מועקה שגרמה לי להרגיש כל כך רע...
התחלתי להיזכר במאט, וויל ודניאל, התחלתי להתנשם בכבדות, מה יש להתאהב בי? אני הילדה המרדנית והעקשנית שלא מקשיבה לאף אחד חוץ מעצמה, אני לא סתם מיותר ילדה פשוטה אז, מה יש לאהוב בי?

התיישבתי על הרצפה בוהה בקיר שמולי בחוסר עניין, הרגשתי שאם אני אחשוב רק עוד שנייה על דניאל שמחכה לי בבית, אני אתחיל להקיא מרוב הגועל שאני מרגישה כלפיו...

"אליס... טוב מצטער, זה לא היה לעניין בואי פשוט נלך הביתה וזהו..." ג'יימס הביט בי בצער עם עיניו הכחולות והמהפנטות, הבטתי בו מספר שניות ואז הוא חייך אליי חיוך משועשע.
"מה!?" שאלתי אותו מעוצבנת, שוכחת מכל המועקה לרגע אחד.
"את ידועת שהיית שיכורה, אמרת לי שאני חתיך?" הוא עשה שרירים ונישק אותם והתחלתי להתפרע בצחוק.
"אין מצב שאמרתי את זה!" אמרתי לו צוחקת ומוחה את הדמעה שירדה מעיני מרוב צחוק.
"באמת? כי יש לי את זה מוקלט" הוא אמר לי מביט את גבותיו.
"באמת?" שאלתי אותו בבהלה ואז הוא חייך חיוך ממזרי,  זה מה שהוא רצה, שאודה בזה!
"חתיכת נחש...!" התחלתי למלמל קללות עסיסיות בלחש. 

"טוב, מה לעשות שקשה לא להתאהב בדבר, הזה!" הוא  עשה לי שריר ודאמט, יש לו שרירים...
"האמת, שממש קל לא להתאהב בדבר, הזה!" סימנתי אותו בגועל והוא רק  תפס בראשי מוריד אותי למטה ומתחיל לפרוע את שערי.
"תעזוב אותי!" אמרתי לו מעוצבנת והוא רק המשיך לפרוע את שערי, חילצתי את עצמי מבעד לידיו ומרוב המאמץ שהפגנתי כדי להיחלץ ממנו נפלתי בחזקה על חלון המכונית וקיבלתי זעזוע ועוותיתות לרגע.
"אליס! את בסדר!?" הוא שאל אותי בבהלה וחיוכו נמחק מפניו תוך מספר שניות, הוא רכן לעברי הופך אותי על גבי, הוא שם את ידו מתחת לגבי וצווחתי בכאב.
"אני בסדר, זה רק מכה קטנטנה..." חייכתי חיוך, מנסה להסתיר את הכאב שהתפשט מגבי אל כל גופי וגרם לי להרגיש צמרמורת.
הוא הרים אותי לידיו והבטתי בו בהלם "מה לעזאזל אתה עושה? אני יכולה ללכת לבד! ואוו, יש לי חתיכת דה ז'ה וו..." מילמלתי את הסוף בשקט והוא פשוט התעלם והמשיך ללכת ולהרים אותי.
" תן לי ללכת לבד!" צעקתי בזעף אחריי שהבנתי שאין לי עם מי לדבר...

הכנסתי את המרפק שלי לחזהו, גורמת לו להרפות ממני, כתוצאה מכך, עפתי אל הרצפה בצורה כזאת שיידי בלמו את הנפילה המשמעותית באמת.
"אליסה! למה את לא יכולה לשמוע בקולי פעם אחת!?" הוא זעם ופניו האדימו מרוב כעס.

"את לא מבינה שאת רק מחמירה את המצב!?" הוא צרח אליי והבטתי בו בפחד כאשר ראיתי את האקדח שהציץ מכיסו.
"במקום למרוד כל הזמן וללכת נגד הזרם אוליי תקשיבי פעם אחת לכולם!?" הוא עצר לרגע מתנשף ואז חזר להביט בי זועם.

"אוליי תקשיבי לי!? ותיישמי מה שאני אומר לך!?" הוא צרח עליי והתחלתי לזחול לאחור עד שנתקעתי בקיר, הבטתי בו בכעס למרות שממש פחדתי, הכעיס אותי שכולם חושביםש אני בובת הפנאי שלהם, שהם יכולים לשחק איתי מתיי שהם רוצים ואז ממש בסוף גם להודות באהבה שלכם כלפיי כשהם יודעים שזה לא יכול לקרות!
"מה ליישם בדיוק!? שאתה אוהב אותי? זה מה שאתה רוצה!? אז זהו שלא, מיסטר לאב, אני לא מהבחורות שייפלו לרגליים שלך, אוליי אם היית יודע מה קרה לי אז היית מכבד אותי בעניין הזה! חתיכת אגואיסט, מפונק שחושב, רק התחת שלך!" צעקתי עליו בכעס, לא הבנתי מאיפה אזרתי את כל האומץ הזה הפתאום הריי, לפניי שנייה פחדתי פחד מוות מהבן אדם הזה...

"הריי מה אכפת לך ממני? אני עוד סתם מהבובות שתשחק איתם ובסוף תזרוק לפח אה!? אתה אוליי השגת את הנשים שלך בתוך שניות, היית מוחא כף והן היו נופלות לרגלייך, אבל, הפעם 'אדוני הנכבד' זה לא הולך לקרות!" הוצאתי את כל הזעם שהצטבר כלפיי דניאל עליו.

הבטתי בו בעיניים דומעות והוא הרפה ממבטו הכועס והביט בי בצער " אליסה...-" הוא התחיל לומר אך קטעתי אותו רועדת.
"אל תדבר איתי עכשיו!" צעקתי בכעס ורצתי משמה לבית, רוצה כבר לקבור את עצמי במיטה ולדמיין שבמקום המיטה שאלייה נפלתי יש שמה מישהו שמחבק אותי ואומר לי שהכל יעבור, אני רצה הבייתה ומדמיינת, שמישהו ייהיה שם בשבילי...

~ מנקודת המבט של ג'יימס~

בעטתי בפח שהיה לידי, מוציא את כל הכעס שלי על אותו פח שנפל על הרצםה ואיתו גם כל תוכנו.
"למה אני חייב להיות כזה אידיוט!?" סיננתי מפי דופק את ראשי בקיר.

למה פלטתי את המשפט הזה, לא הייתי צריך לומר את זה! אין מצב שאני והיא נוכל להיות ביחד אני גדול ממנה באיזה שלוש שנים! מה חשבתי לעצמי!? אוח אני כל כך מטומטם!

אבל מצד שני... כל כך עניין אותי לדעת למה היא התכוונה כשאמרה שהייתי מבין  יותר אם הייתי יודע מה קרה לה, זה כל כך סקרן אותי...

היא רצה כל כך מהר שהצללית שלה כב רתחילה להעלם באופק אבל, נרגעתי שהבנתי שהיא רצה לכיוון הבית.
לאחר כמה דקות של הליכה הגעתי לבית, נכנסתי דרך הדלת וכולם הביטו בי בהלם כאילו קרה משהו.
"מה?" היתממתי מושך בכתפיי ויכלתי להרגיש במבט הנוקב של סטפן, מבט של טינה ושנאה שהצטברו מהפעם ההיא שרבנו...
" קרה משהו לאליסה?" דניאל שאל אותי בחשד ואז שמתי לב למבט שמאט תקע בו, זה היה מבט נגעל, מאט נראה כאילו הבן אדם הזה עשה לו את הדבר הכי גרוע בעולם אבל, זה הריי לא יכול להיות...

"כן ג'יימס, היא נראתה ממש נסערת כשהיא חזרה לפה..." מט אמר לי והרגשתי שמאט מסתיר ממני משהו שנוגע לדניאל הזה...

עם כל המבטים שהוא תוקע בוושמתי לב לזה לא פעם אחת...
"מאט בוא שנייה..." אמרתי לו הולך לעבר חדרי, הוא הביט בי בשאלה, מכווץ את גבותיו באי הבנה והתקדם לעבר חדרי.
הוא נכנס אחריי לחדרי והתיישב על מיטתי "אז מה כל כך חשוב ג'יימס?" הוא שאל נשכב על מיטתי בנוחות.

"מה הקטע שלך עם הדוד של אליסה?" הוא השתנק וקם מייד ממיטתי.
"מה עניינך?" הוא צימצם את עייניו באי הבנה והבטתי בו בהלם.
"חשבתי שאתה מספר לי הכל לא?" שאלתי אותו בערמומיות והוא נאנח, השבועה אותה נשבענו כשהיינו בני עשר בערך רק שהייתי יותר גדול ממנו, הוא הביט בי בכעס ושילב את ידיו נאנח שוב ושוב.
"מה זה עד כדי כך קשה?" שאלתי אותו בצחוק מזלזל, נשען על הקיר בנינוחות.

"זה קשור לאליסה ואני מעדיף לא לספר לה כי הבטחתי לה שאני ל מספר את זה לאף אחד ואתה יודע טוב מאוד שאת ההבטחות שלי אני מקיים..." הוא הרי את טון קולו ונשך את שפתיו.
"לא חשבתי שככה השבועה שלנו הולכת להישבר ולא חשתבי שגם אתה זה שיישבור אותה" הפניתי אליו אצבע מאשימה והוא רק נאנח יוצא מחדרי.
"אני במקום לגלות את כל סודותייה של אליסה הייתי מוצא דרך להצטער על האבל שעשיתי לה אבל, מה לעשות שאתה כל כך מטומטם ומתרכז רק בעצמך..." הוא לחש בשקט את המילים האחרונות והרגשתי צביטה בלב שהתחלפה מייד בכעס.
"מה אמרת!?" הרמתי את קולי מתקרב אליו במהירות ומטיח אותו בקיר.

"ג'יימס! תירגע!" הוא הביט בי בתחנונים, כן זו הייתה הבעייה שלי, אני יכול סוג של, להרוג בן אדם שאני מאבד את העשתונות, במיוחד מתיש אני מתחיל לכעוס...
 "ממתי אכפת לך מהבטחות? הריי לפניי שנייה לא הפרת הבטחה אלא את השבועה שלך אליי!" אמרתי לו מעוצבן והידקתי את אחזתי בצווארון חולצתו והוא התחיל להיחנק.
"ג'יימס אל תעשה משהו שתתחרט עליו אחר כך..." הוא סינן מפיו בקושי ופניו התחילו להכחיל.
"אז תספר לי! עכשיו!" צעקתי בזעם, רציתי לדעת מה אליסה מסתירה ממני, רציתי להיות מי שהיא רוצה שאהיה, רציתי שהיא תהיה איתי, היא כל כך מרגיעה אותי... ואני חייב את זה, את הרוגע שלי, את השלווה שלי.
"אם אתה חושב שזה מה שייגרום לאליסה 'שלך' לאהוב אותך אתה טועה ובגדול, היא לא אוהבת אנשיי כפייתים, כמוך וזה בעצם הסוד שהיא לא יכולה לסבול אנשים שלא יכולים לשלוט בעצמם כמוך!" הוא הרים את קולו והנימה שלו הזכירה לי זילזול, הידקתי את האחיזה שלי בצווארו ולאט לאט ראיתי איך הוא מכחיל.
הוא היה מת אלמלא הייתי שומע את הקול שלה..."ג'יימס תעזוב אותו!".

~ מנקודת המבט של אליסה~ 

שמעתי צעקות מהחדר של ג'יימס ויצאתי בצורה הכי שקטה שיכולתי מחדרי מתקדמת לעבר דלת חדרו של ג'יימס שהייתה פתוחה במקצת.
זה נראה כאילו הוא איים על מאט... הוא נראה מפלצתי, הוא נראה כל כך מפחיד באותו הרגע, כמו שהיה איתי לפני מספר דקות...

לא הספיקה לעבור דקה וראיתי את ג'יימס מתחיל לחנוק את מאט, מאט התחיל להכחיל והבטתי בהם באימה.
סתומה, עומדת שמה כמו פל תעשי משהו! שמעתי קול נוזף בראשי ומייד פתחתי את הדלת צורחת לג'יימס שיפסיק לחנוק אותו שיעזוב אותו לנפשו!

הוא הביט בי ואז פתאום כמו קסם, הוא עזב את מאט, הרפה ממנו תוך שניות, מאט התמוטט על הרצפה מחוסר כוחות ותשוש.
הוא פנה אליי והתכוון להניח את ידו על כתפי, העפתי אותו ממני מביטה בו עם דמעות בעייני.
"אתה מפלצת..." מילמלתי בלחש, לא יכלתי להביט בעיינים שלו, לא האמנתי למעשה ידיו.
"מאט!" צרחתי באימה ניגשת למאט  ומנערת אותו מצד לצד.
"אליס..." הוא סינן מבין שיניו, מכחכך בגרונו, הוא הניח את ידו על כתפי בצורה רפוייה.
לפתע עיניו נעצמו, ידו נשמטה מכתפי במהירות והוא חדל לנשום למספר שניות.
התחלתי לצרוח בלי שליטה, הרגשתי שאני מתחרפנת.

לאחר מספר שניות סטפן, אדוארד, מקס, ריימונד ודניאל הופיעו בפתח הדלת.
התחלתי להתחרפן ולצרוח "אתה מת...! לא לא! בבקשה לא!" צרחתי בפחד מחבקת את ברכיי ויורדת לרצפה לאט לאט, מרגישה את המועקה ההמצמררת שמתפשטת בכל גופי.

 קיוויתי שזה לא מה שאני חושבת שזה סיוט, שזה חלום רע שאתעורר ממנו בקרוב...

"מאט!" צרחתי מעמקיי נשמתי והדמעות פשוט זרמו מעייני, הבטתי בפניו הקפואות של מאט, כל כך הזדעזתי באותו רגע

"חתיכת בן זונה!" צעקתי על ג'יימס שהביט בי בהלם.
"מה כאב לך!? שהוא יודע ואתה לא!?" צרחתי עליו בזעם מתקרבת אליו באיום.
" יודע מה אליס?" סטפן שאל אותי בחשדנות והבטתי בו בזעם.
"נחש מה? זה לא עניינך!" צרחתי בזעם והוא הביט בי בחדות והיה בו שמץ של זעם.
"אליס..." ראיתי את ריימונד ודניאל מתקרבים אליי והייתי כמו פצצה מתקתקת באותו הרגע.
"תעוף ממני! אתם לא הבנתם אה? אני לא רוצה דלבר איתכם יותר בככל! פשוט תעזבו אותי! תתרגלו לרעיון הזה שאני חסרה לכם כי אני הולכת להעלם לכם מהחיים בדיוק כמו שרציתם, הכל בדיוק כמו שתיכננתם אה!? מקווה שאתם שמחים!" צעקתי בכעס, הרגשתי שאני רותחת מרוב זעם, טרקתי את הדלת חזק כל כך עד שהיא כמעט יצאה מהציר שלה.
יצאתי משמה בזעם, יוצאתי מהדירה ורצה הרחק מאותו מקום, לאן? לא יודעת לכל מקום שהוא לא שם!
ואני בכלל לא מעדיפה לחשוב מה קרה למאט, אני פשוט לא יכולה... 

אני פשוט לא יכולה לעכל את זה, שהאיש היחיד שהבין אותי במשך כל חיי פשוט נעלם...

מאט מת?... 

מה אתם חושבים שייקרה?

 זה לא הציור