תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

"אבא , הכל בסדר?"  שאלתי בתמימות והבטתי באי הבנה באבי שנשען על הקיר, הוא נראה מותש כל כך... שקיות שחורות נחו תחת עיניו שהיו אפלות לגמריי, ללא ניצוץ תקווה, פעימות ליבי התגברו יותר ויותר מרגע לרגע והלחץ הגיע גם הוא.

הוא לא ענה והביט בי בחיוך מסתורי ועצוב, היה לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות... קיוויתי שאני טועה.
"אבא?" שאלתי שוב מתקרבת אליו מושיטה לו את ידי שייקום מהרצפה, הייתי עם כוונה תמימה לחלוטין.
הוא תפס בידי והרגשתי הקלה שסתם חשתי ברע, לפחות, ככה...חשבתי, הוא הידק את אחיזתו על ידי עד שסימן כחול הופיע על ידי והכאב לא איחר לבוא...

"אבא מה קרה לך!? עזוב אותי!" צרחתי בבהלה והדמעות עלו בעייני וירדו ללא שליטה.
"אל תדאגי אלי... הכל יהיה בסדר בקרוב..." לפתע הוא התחיל להעלם, ניסיתי לתפוס בידו אבל, הוא פשוט...נעלם כלא היה, כיווצתי את גבותיי באי הבנה ואז הבנתי שבעצם איבדתי אותו...
נפלתי עם יידי על הרצפה, פוערת את עייני בטירוף, הדבר שהיה לי הכי יקר... פשוט הלך, אבא שלי הלך. 
"אבא?, אבא!" ייבבתי חסרת יישע, הוא הדבר היחיד שנשאר לי... הוא האיש היחיד שנשאר בשבילי.

צרחתי וקמתי ממיטתי בבהלה, זיעה קרה כיסתה את מצחי אספתי את שערי לקוקו מנסה להסדיר את נישמתי ללא הצלחה. 
אותו חלום...אותו חלום רודף אותי במשך כל לילה ואין לי מושג למה...
נאנחתי נשכבת שוב על מיטתי מניחה ראשי על הכרית, למרות שידעתי שאין מצב שאצליח להירדם שוב, עצמתי את עייני בחוזקה, מנסה לשכוח מהחלום הנורא ולהירדם שוב.
עברו כמה שניות והיה שקט, שקט מידיי... הרגשתי שמשהו רע קורה, יש מצב שאני סתם פרנואידית וזה בגלל הסיוט הזה?
עצמתי את עייני שוב, נאנחת והרגשתי איך השלווה לאט לאט משתלטת עליי, זה לא נמשך זמן רב...
נשמעו קולות של זכוכיות שהתנפצו למטה, כנראה שאני לא כל כך פרנואידית כמו שחשבתי קודם.
"מה קורה?" מילמלתי לעצמי בשאלה, קמה מהמיטה בבהלה בלעתי את רוקי ברעד, פוחדת ממה שאני עומדת לגלות בקומה למטה...
פתחתי את דלת חדרי בחשש והבטתי במתרחש בקומה הראשונה מהמדרגות וזועזעתי ממראה עייני.
"מר בראון זמנך אזל..." אמר שם גבר שנראה מאיים במיוחד ואיים על איש אחר עם כלי נשק שנראה כמו... אקדח?
בראון.. זה שם המשפחה שלי... זה... הם... מאיימים על אבא שלי?! לא, לא! זה לא קורה לי עכשיו! 
" בבקשה אל תעשה לי דבר..."נשמע קול התייפחות ובכי כנראה מהאיש עליו איימו, הקול הזה היה כל כך מוכר, המועקה התחילה לעלות בחזי וגל צמרמורת עבר בכל איברי גופי.
החלקתי את שתיי יידיי על מעקה המדרגות מתכופפת כדי לראות את המתרחש מעבר  לעמודים במדרגות, שבעצם מסתירים אותי מהחבורה המפחידה הזאת ומונעים ממני ליפול היישר למתרחש למטה.
אותו גבר הצמיד בברוטליות מוחלטת את אבי לקיר ,כאילו לא מתחשב בו כלל ונראה כי לא אכפת לו שזה מכאיב מאוד...
"הזדמנות אחרונ...-" הקול נקטע כאשר הוא שמע את רעש החריקה שידי שהחלקתי על המעקה גרמה, הרגשתי שליבי צונח באותה שנייה שהוא הפנה לעברי את בטו ומתוך אינסטיק מוחלט, התכופפתי בפחד.
"תקולל מעקה..."מילמלתי לעצמי בלחש.
"מי שם?" שאל גבר אחר באיום, יכולתי להבחין בפניו, שפשוט היו יפות תואר... ניערתי את ראשי מהמחשבה המביכה והתחלתי לרוץ לעבר חדרי רחוק מהמדרגות.
טרקתי את דלת חדרי בחזקה, הדבר היחיד שהיה אכפת לי עכשיו זה איך לצאת מהמצב המפחיד הזה בחיים...
 חיפשתי בחיפזון את המפתח של הדלת שלי והוצאתי אותו מהמגירה של השידה בהיסטריה מוחלטת.
רצתי במהירות לעבר הדלת כל ידיי רועדות בלחץ וכל כולי נתונה בפרנויה, אני מרגישה איך דפיקות ליבי מאיצות מרגע לרגע ואני אוחזת במפתח ביד רועדת ומנסה לסגור את הדלת.
"נו כבר!" צרחתי ופערתי את עייני כשראיתי את הידית זזה בפתאומיות, נעלתי את הדלת עם המפתח נושמת לרווחה, רק אני יודעת שזה ישיג לי ייתרון זמן ולא יותר מזה...
"אתה ילדה טיפשה אה? את לא יודעת מול מיד את עומדת!?" שמעתי את קולו של הדבר ההוא שנראה גדול ממני במספר שנים.
חיפשתי אחריי האקדח שאבא שלי הכריח אותי להחזיק איתי בחדרי ולכל מקום שאני הולכת, אף פעם לא הבנתי למה הוא כל כך רצה בכך, עד היום הזה.
לבסוף מצאתי אותו מתחת למיטתי, איזה מקום מטומטם לשים בו אקדח...
הדלת נפרצה ללא התראה מקדמת והרגשתי איך ליבי צנח למטה, התחלתי להתנשף לחוצה והבטתי במי שעמד מולי, הגבר ההוא.
הוא נראה מאיים במיוחד אבל, עם זאת כל כך חתיך... ' תתעורי אלי' חשבתי לעצמי מועצבנת, 

"מה לעזאזל אתם רוצים ממני ומאבא שלי? לא עשינו לכם דבר!" רעדתי מחזיקה את האקדח מאחוריי גבי, דרוכה על ההדק, ניסיתי להראות מאיימת, ללא הצלחה...