מעגל כשלונות הוא כמו מאכל אהוב שמתפקשש- רביולי גבינה עם פטריות ברוטב שמנת שהופך פתאום לדייסה,ולא ברור איפה טעינו במהלך אותו תהליך הכנה שעשינו אלפי פעמים.אין אפשרות לעשות טרנספורמציה שלמה לדייסה- אבל אפשר להתחיל שוב בהכנה המטישה.
או שאפשר פשוט לוותר ולזרוק את הדייסה לפח.
מטאפורות ודימויים הם לא הצד החזק שלי,אבל גם הרבה דברים אחרים לא נמצאים בצד הנכון בזמן האחרון-וקיוויתי שאולי ניסיון הכתיבה יוביל לפאנצ' מסוים לכול הפוסט המדכא הזה.
יש אנשים שכשלונות לא מרגשים אותם-הם מאמינים שהם טובים,שהכשלון הוא זמני או אשמתו של אחר-וממשיכים בחייהם באופן שגרתי.הם מתכחשים לכניסתם לאותו מעגל-ובדרך כלל גם יוצאים ממנו בלי לשים לב.
אחרים מושפעים מהכישלונות עד כדי ערעור השגרה.הבטחון העצמי שלהם צונח,הם מודעים לכול כישלון וכישלון באופן נפרד,ומנסים בכול כוחם לצאת מהמעגל-בדרך כלל ללא הצלחה.היציאה אומנם כרוכה במאמצים רבים,אבל היא גם ספונטנית ואינדווידואלית-כול אחד מחליט איפה נמצא הסוף.
אותם אנשים גם בדרך כלל מעט נלחצים,ובכלל-בחיי היום יום נמנעים מניסיונות חדשים.
זה קורה הרבה פעמים בזמן משמרת במדא-למשל כאשר חולה סופני מועבר לבית החולים,המחשבה על החייאה שתהפוך את המשמרת ללונה פארק של רגשות-אפילו לא עוברת בראש.כאשר מתנדבים רבים אחרים רק מחכים למקרים כמה שיותר קשים ומרגשים-אני תופסת במיטה ומסרבת לאפשר למטופל לזוז.שלא ינדוד לי למקומות שמהם אני,כמתנדבת מתחילה וחסרת הרבה ניסיון ,לא בטוחה שאהיה מסוגלת לשלוף בחזרה את הייציבות.
הרבה דברים מתחילים להפחיד כשנמצאים בתוך המעגל-כמו מכוניות על הכביש שבו אני נוהגת,קריאות שבהן יש סכנה לחיי אדם,מיונים שיקבעו את שירותי בצהל,בגרויות ועוד הרבה מבחנים שלא ניתן להיפרד מהם לפני שמנסים לעבור אותם.
בכול שנה הוא מגיע-אז שתמצא כבר השיטה המהירה להתחיל תקופה של הצלחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
