מחשבות אסורות

- החלטתי שאני יוצאת לטיול, לא משנה מה.

- הפסיכיאטר נוטה לא להסכים לי לצאת..

- הפגישה הבאה איתו ב- 10/3/13, כלומר שבוע הבא

- עד אז אני אמורה להוכיח להורים שאני מסוגלת לאכול בעצמי. נו באמת.

- אני ממשיכה לרדת במשקל

- הדיאטנית קצת מודאגת ממני

- כל שיחה עם ההורים נגמרת בעצבים, בצעקות ובבכי

- כולם לוחצים עליי לאכול כל הזמן

- ההורים ממש כועסים כשאני דוחה או מחליפה ארוחות, בטח ובטח כשאני מדלגת עליהן

- ושוב, כל שיחה כזו מסתכמת בניסיון מיואש שלי לבכות

- עדיין לא מצליחה להשתחרר מזה. אני לא יכולה לבכות, לצרוח, לרוץ, לכתוב, לצייר אפילו. זה כאילו שהאוכל מנע ממני את שאר ההנאות

- דאמט, אני חושבת ששכחתי איך ליהנות

- ש' [מר"ו] חופרת לי כל הזמן על כל הבעיות הקטנות שלה, ואני נאלצת להעמיד פנים שאכפת לי..

- מ' סוג של אמר לי שלא אכפת לו מהקשר שלנו יותר

- הדיאטנית ביקשה ממני לתעד את ה"יציאות" שלי (בינתיים עשיתי רק בראשון שעבר ורביעי, כלומר די חרא תרתי משמע. אבל אני עדיין יורדת במשקל)

- היא גם ביקשה להפסיק לחשב, למדוד ולתעד ביומן אכילה. פאק?!

- היא הוסיפה לי סנדוויץ' רגיל (כלומר, מלחם חום) במקום הלחם הקל בבוקר..

- והיא ביקשה שאפסיק להתעסק, לשחק ולפורר את האוכל. איך לעזאזל ?!?!?!

אוה. ו.. 44.35

עזבי. פשוט.. עזבי את זה