RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | |
| 2/2013
פחד חברתי/חרדה חברתית:
יש כ"כ הרבה להגיד לאנשים שאתה מפחד מהם...
יש כ"כ הרבה להגיד לאנשים שאתה מרגיש בנוח איתם,אבל אתה עדיין מפחד שיקרה משהו אם תגיד להם מה אתה באמת חושב ומה שאתה באמת מרגיש.
הפארנויה שאתה חיי בה.
הם עושים לך פרצופים שמרמזעם על זה שהם שונאים אותך,הם מתלחששים ולא רוצים לשתף אותך ואז ישר אתה יודע שמדובר בך ושכך הלחשושים והצחקוקים כאן...הם עליך.
מגיע שלב כלשהו שאתה חושב לעצמך
עמוק עמוק בלב: " זה לא עליי! אולי זה רק בראש שלי".
אבל אתה לא באמת משוכנע.
החרדה משתלטת עליך כבר בכל דרך אפשרית. הגוףהרועד ואתה לא יכול לעצור אותו.
הדופק מתחיל להגבר ולהתחזק.
הדמעות בגרון מחניקות אותך. הלב שלך יהרוג אותך בסוף והמוח שלך מאכחל אותך כאפות,אתה מנסה להושיט יד לכיס כדי להוציא את ה-2 מלגרם קלונקס אבל אתה.מפחד שאם יראו אותך ישר יבואן בשאלות.
בשלב שאני נמצאת בו היום,אני כבר יודעת איך עם חרדה.
החרדות הרבה פחות,אבל יש הבדל בין חרדה לבין פחד.
בפנימיה שאני נמצטת בה,אין בנות
לחיות רק עם בנות זה לא כמו לחיות עם בנים.
לפחות ככה אני רואה את זה.
אני מפחדת להגיד מה אני מרגישה בפנימייה.
אני מפחדת להגיד "לא" לבנות שמבקשות להלוות ממני משהו.
אין מי שיעזור לי כטן להלחם על שלי,אין צי שיעודד אותי,אני לבד.
| |
פוסט פוסט-טראומטי
במקום אפל באמצע ישראל,קאו דברים נוראים.
הדברים הנוראיים האלה קורים לילדה קטנה שעוד לא הגיעה לגיל המצוות.
הילדה הקטנה הזאת נאנסצ ע"י שלושה אלמונים,אונס אלים ואכזרי.
הילדה הקטנה הזאת,היא אני.
הייתי אז בת 11,סוף כיתה ו'.
אחרי שאבא שלי ואחי הגדול השתחררו ממוסד גמליה מסמים.
"אבא,אני הולכת לישון אצל חברה"
אבא סומך עליי.
רק מה שאבא לא יודע,זה שהעלדה הקטנה שלו הלכה לשוטט באזור התעשייה שבעיר.
כדי קצת לברוח מהכאב שצורב בפנים.
בתוך החושך הזה,באמצע הסמטה,הרגשתי שתופסים אותי,סותמים לי את הפה.
קפאתי.
גררו אותי מאחורי מבנה, הוציאו את "הנשק" שלהם והתחילו במלאכה.
הכאב של החדירה בין הרגליים החניק אותי.
הרגשתי בניתוח,בהרדמה כללית,אבל הייתי ערה למה שקורה מסביבי...או שאולי קצת נבלעתי לתוך עצמי,לא זוכרת.
בבוקר סחבתי את עצמי הביתה,לא היה זכר למה שקרה.
אבא לא שאל יותר מדי ואני לא סיפרתי כלום.
לא אחרי יומיים...וגם לא אחרי שנתיים.
בגיל 14 אחרי 9 חודשי אשפוז בבי"ח פסיכיאטרי,הגעתי לפנימיה.
שם,אחד הבנים שלח ידיים לאזורים אינטימיים.
הוא גרם לארוע הקוגם לצוף לי בזכרון.
סיוטים,פלאשבקים,חרדות,מצבי רוח,דו קןטביות,קושי להכיל רגשות,וחזרה לפגיעה בזרוע המצולקת שלי.
אבא שואל מה קורה.
אניצלא מצליחה להחזיק את זה יותר.
נשברתי.
אבא בוכה מתעצבן,מחבק ומבקש סליחה.
סליחה שהאמין לי באותה לילה.
סליחה שלא שמר מספיק.
סליחה שלא ראה.
המדריכים בפנימייה הפנו כלפיי אצבע מאשימה,לא הא האמינו לי שהילד נגע בי...ואיתם גם החברות.
"ליקה אם את רוצה תשומת לב-את לא צריכה לשקר!בטח שלא על נושא כזה..."
מתוך תסכול וחוסר כוחות אמרתי שכן,שיקרתי.
הן באמת קוראות לעצמן חברות?
מה הן מצפות שאעשה?
מה,שאפתח רגליים ואראה להן שאני לא בתולה? מה אז, יהיה להן להגיד?
מה,ששכבתי עם מישהו ואני בוחרת לקרוא לזה אונס?
הן הגזימו " ליקה,תגידי לאבא שלך ששיקרת,זה שובר אותו. תפסיקי לשקר!"
ניתקתי איתן קשר. וכשחזרנו לדבר ידעתי לא לספר להן כלום
ביומולדת 14 שכבתי עם הבן אדם ה-7. כנראה שהייתי במאניה מטורפת.
הרצון ךהרגיש כאב,היה חזק ממני. הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל התחושה הזאת.
נכנסתי לוואלה צ'ט,הכרתי מישהו שמוכן לשלם לי בתמורה לסקס.
פגיעה עצמית ו800 שקל?!?!
זה כמו לחתוך ולקבל על זה כסף.
הוא כמוני,סדיסט ומזוכיסט.
רק שבמקרה הזה אני המזוכיסטית והוא הסדיסט בן ה-31 ששוכב עם קטינה בידיעה שהיא קטינה.
אבא שואל מאיפה הכסף.
לא הסתרתי,מה לא בסדר פה?
באותה תקופה חזרתי לאשפוז והמקרה "זנות" קרה באחת החופשות בבית.
אבא לא ידע מה להגיד,הוא סיפר לפסיכיאטרית.
למחרת אמא באה ואמרה שהיא לא מאצינב שהגעתי למצב כזה.
עד היום הפלאשבקים לא עוזבים אותי,אני צרגישה מחוללת.
אני כבר שנה בלי סקס וכבר פחות או יותר נגמלתי מפגיעה עצמית.
נמצטץ במאבק של לאגור כוחות בפנימייה החדשה.
זה עדייןהכואב,לא רק האונס,לא רק הדרך התמודדות,לא רק שאף אחד לא האמין לי-אלא העובדה שאם הייתי מספרת קודם הייתי במקום אחר עכשיו.
אני באמת רוצה שאחרים יבקשו עזרה.
אני באמת מצטערת שהייתי טיפשה והתביישתי.
אם אתם מכירים מישהו שחווה מקרה דומה-תאמינו לו,הוא צריך שתתנומלו מקום.
או אם חלילה אתם עברתם מקרה כזה- תדברו,יש מי שיכול לעזור לכם.
תטמינו או לא,זה משתלם להלחם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
laika