על החיים ועל מה שלידם

אני חושבת שהיום זה כבר די שגרתי, עם הפייסבוק וכו', אבל פעם ... זה היה קצת יותר מסובך.

היו הפורומים, שהכותבים בהם היו בדרך כלל קבוצה שחבריה לפחות התעניינו באותו נושא.

השתתפתי במספר פורומים ובמספר פלטפורמות - IOL, Ort, תפוז וכו', אבל ניהלתי שניים.

באחד מהם - פורום לאדינו, ניהלנו מפגשים די ברצף, טיולים, והליכה משותפת להופעות,

בתי קפה ופיקניקים, וכאשר לא עלה בידינו לארגן מפגש אפילו היו כעסים של כל מיני אנשים

על "הזנחת הנושא", ובקשו מפגשים תכופים יותר.

בכל אופן, את המפגש הראשון של הפורום עשינו כמו המון מפגשים אחרים שנעשו שם, ביוטבתה 

בעזריאלי. מקום מרכזי, קרוב לתחנת הרכבת מהדרום וגם מהצפון, במרכז שלכל אחד יש נגישות אליו, 

אידיאלי. הגיעו האנשים, ובין היתר גם אשה בגילי, שהגיעה עם בִּתה. למרות שהשיחות

שהתנהלו היו כלליות מאד, ובין הרבה אנשים, לאשה הזו הרגשתי חיבור מסוג אחר,

חיבור של כאילו היכרות קודמת, או אולי היכרות קרובה מאד אחרת, שלא הצלחתי להסביר לעצמי. 

אותה אישה ובתה, היו גם הראשונות להפרד מהקבוצה שהתגבשה באותו ערב, משום שהיו

להן סידורים אחרים.  הן גם לא הגיעו למפגשי הפורום האחרים ואפשר להגיד שהקשר איתם נותק למשך

יותר משנתיים.

לימים, כאשר בתי סיפרה לי שיש לה חבר, כמובן שהתרגשתי, וכאשר הבנתי שזה רציני, הזמנו את

ההורים של הבחור, לפגישת היכרות.  קבענו תאריך והגיעה המשפחה שלו. כאשר פתחתי

בפניהם את הדלת מולי עמדה בין שאר בני המשפחה שלו, אותה אשה של מפגש הפורום

הראשון ההוא, הפעם על תקן אמו של החבר של בתי. לימים - אמו של בעלה.  הקשרים בינינו

היו מצויינים. עד יומה האחרון, לפני קצת פחות משנה. במפגש הפורום הראשון ההוא פגשתי את מי
שלימים היתה המחותנת שלי, ואת בתה.

פגישת אינטרנט נוספת - הוא כתב בפורום אחר שניהלתי - המון שירים וסיפורים, שנגעו לליבי. לעיתים היה

זה הכעס, לעיתים המחאה שהורגשה בהם, לעיתים הרגישות והעדינות, והמון תחושת ה'אובדן', אבל

לא רק, משהו שהרגיש לי כמו "ילד הולך לאיבוד..." כך הרגשתי לא פעם למקרא הדברים. הוא היה לאחר

שירותו הצבאי לפחות חלקי, והתעניין במוסיקה, ובעיקר ברוק, רצוי רוק כבד, אפל.
הוא כתב על תקופת בית הספר, על חוויות מימי השירות הצבאי, על התלבטויות ואובדן דרך,
על דימוי עצמי, על תקופות שונות של 'מחוץ לבית' באיזה קיבוץ ועל האשה שאימצה אותו שם לתקופה,
התאהבות ראשונה, ועוד ...

היו שיחות גם מעבר לפורום, במסנג'ר. ובהן שיחה אחת שזכורה לי, בה סיפר לי שהוא נוסע "למצוא את

עצמו".  אבל לא לאותם מקומות שאליהם נוסעים כולם, אלא קרוב יותר - לאירופה. "באירופה הרבה יותר

יקר למצוא את עצמך", אמרתי לו באיזו שיחה. "מה תעשה אם יאזל הכסף ועדיין לא תמצא את מה שאתה

מחפש?"
"אז אחזור, אבל לא יודע אם אחזור הביתה", הוא אמר.

איחלתי לו בהצלחה, והוא נסע, וכעבור שבוע , קצת יותר או קצת פחות שוב ראיתי אותו במסנג'ר

ושאלתי אותו איך שם, והוא סיפר לי שנגמר הכסף והוא חוזר, אבל לא לבית אמו. "אז לאן?"

שאלתי אותו.  הוא לא ידע.  אמרתי לו שאם לא יהיה לו איפה להיות אולי יוכל לבוא למספר

ימים אלי, ובכל מקרה שאני צריכה לשאול גם את האיש שאיתי, אם הוא מסכים. האיש שאיתי

הסכים, וכך כעבור מספר ימים כאשר הוא כבר חזר לארץ הוא שאל - "אני יכול לבוא אליך?" "כן" - אמרתי.

וסיכמנו שאפגוש אותו בתחנת הרכבת של חיפה. הבאתי אותו לביתי, ומה שהיה אמור להיות רק

למספר ימים נמשך ליותר משנתיים, בן נוסף למשפחה - כך הרגשתי. עם הפסקות קצרות פה ושם. 

אחר כך תקופה מסויימת שמרנו על  קשר, (שיחות יומולדת וכו') ועכשיו כבר לא.

לפעמים אני מתגעגעת, כמעט תמיד אני חושבת עליו. אבל לא יוצרת קשר.