על החיים ועל מה שלידם

רציתי לספר על יום כיפור אחד, וגם אצלי אחד מהמשמעותיים ביותר בחיי אם לא ה-... היה בדיוק אותו אחד מלפני 40 שנה,

אוקטובר, שנת 73.

גרנו אז באילת, משפחה קטנה. האיש שלי של אז, אני, הבן הגדול שהיה בן 3 וקצת, וגם הקטנה - אז בת 4 חודשים.

כל יום כיפור בערך מגיל 12-13 נהגתי לצום. לפעמים רק חצאי ימים, ולרוב צום מלא, של יום שלם, "כמו הגדולים".

בערב יום כיפור של אותה השנה הייתי עסוקה בבישול הארוחה המפסקת, ובאפייה של עוגות שמרים שלמדתי

להכין ימים מספר קודם. כל כך התלהבתי מהקלות של הכנת עוגות השמרים שאפיתי המון עוגות באותו יום שישי שהיה גם

(כמו היום) ערב יום כיפור 73 - 6 או 7 או אפילו יותר. תבניות מאורכות ממתכת נכנסו ויצאו מתנור האפייה, ובהן
העוגות הנפלאות, חלקן מחביאות בתוכן מגוון פירות יבשים קצוצים, אגוזים ושקדים, ותפוחי עץ חתוכים לקוביות קטנות
וקינמון,  וחלקן מגולגלות למעין רולדות עוטפות בתוכן שוקולד , קקאו או ריבה. ריח נפלא נישא באוויר. וזממתי שעם
פרוסת עוגה אחת או שתיים וכוס קפה אסיים את הצום, למחרת.

האיש שהיה איתי אמר שהוא לא יצום, והחלטנו שהוא יקח את הגדול בבוקר לחברים. ילכו שניהם, הוא ברגל והבן על

תלת אופן לבית החברים שמול הים, יישארו שם למספר שעות עד מעט אחר הצהריים, לא מעבר לשעה 13:00 הם

יחזרו הביתה, שעות בודדות לפי סיום הצום. לאחר שהם יחזרו הם יאכלו, ואני אשכיב את הגדול לשנת הצהריים,

וזהו. קצת לפני סיום הצום אולי נלך כולנו לבית הכנסת הסמוך לתפילת הנעילה, ואז נחזור ואסיים את הצום.

תכננו ממש הכל עד למוצאי יום כיפור. העוגה שיקח לחברים, והכל. אני בינתיים אשאר בבית עם הקטנה, ואצום

ככל שאוכל. הכנתי לי ערימת עיתונים, וספרים, וקיוויתי שהיום השקט הזה יעבור מהר ובקלות.

לאחר הארוחה המפסקת הקלה, הקפה האחרון של לפני הצום ופרוסת העוגה (שהיתה טעימה להפליא) שלצידו

נכנסנו בקלות לשקט של היום המיוחד המייסר והמהורהר הזה. כאשר ירד הערב והחל להחשיך והאוויר היה טיפה קריר

יותר הסתובבנו קצת בשכונה עם עגלה אחת, ועם טיולון אחד בשביל הגדול, למקרה שיתעייף, למרות שלרוב הוא העדיף

על הידיים במקרים כאלה, אבל ליתר בטחון. הכל היה שקט ונהדר, והכבישים ריקים. הילדים נרגעו, ואנחנו חזרנו

הביתה.

למחרת הכל תקתק בדיוק כפי שתיכננו. השעה 13:00 חלפה, והם עדיין לא חזרו. זה נראה לי מוזר.

גם מכוניות נשמעו ברחובות, לא מעט.  חשבתי לעצמי - אולי תיירים ששכרו רכב ולא יודעים דבר על היום המיוחד הזה

הם אלו שנוסעים. אבל ככל שחלף הזמן ראיתי שלא תיירים אלו, אלא רכבים צבאיים ואחרים.

קצת לפני השעה 14:00 צלצל הטלפון. האיש סיפר שהוא כבר מגיע, הם התעכבו קצת בבית החולים, הוא יספר לי

כאשר יבוא. שאני לא אדאג, הכל בסדר. גם הילד בסדר. עוד בטרם הסתיימה השיחה, נשמעה  אזעקה. מחרישת אוזניים,

ומטוסים מעל, ואנשים החלו להתרוצץ ולחפש  מישהו שיפתח את המקלט. פתחתי את הרדיו, וכבר נשמעו

סיסמאות.

הם הגיעו תוך שעה קלה - בערך ב-15:00.  הילד נראה בסדר, וגם האיש. הוא ביקש שלא אשכיב את הילד לישון.

הוא סיפר סיפור מוזר - הם היו כאמור אצל החברים, תוך שהם יושבים בסלון, מדברים ומעבירים את הזמן, הילד יצא

למרפסת הסמוכה. מכל הדברים שהיו שם דווקא חבל הכביסה ריתק אותו, ובמיוחד האטבים שאחזו בבגדים מעטים,

בתחתונים וגופיות של החבר. הילד הסיר את האטבים וחזר והידק אותם לחבל, וכך עד שאחדים מהם התנתקו ונפלו,

ובעקבותיהם גם מעט הבגדים שהיו תלויים. מפעם לפעם הוא דיבר ספק לעצמו ספק עם אביו ועם החברים,

ואז היה שקט, ולאחריו הם שמעו חבטה. מלמטה.  ושוב שקט במרפסת והילד לא היה שם. אבא שלו רץ

למטה מהקומה השלישית של החברים, ושם הוא מצא אותו מוטל, עם איזה זוג תחתונים בידיו. והוא בכה.

אחרי כמה שניות של שקט הוא בכה. הם נסעו לבית החולים לבדוק אם לא קרה לו משהו, אחרי הכל הוא

נפל מקומה שלישית. הוא בוכה ואולי חטף מכה רצינית. בבדיקה קצרה לא נראתה אף לא שריטה. כלום.

בבית החולים בדקו אותו, ואחד הרופאים אמר לאיש - קח אותו הביתה, נס קרה לך, והילד יצא בלא כל פגע

מנפילה שהיתה יכולה להסתיים באסון. תברך הגומל, ותדאג שלא ירדם לזמן ארוך. תעקוב אחריו. האם הוא מקיא?

האם הוא ישנוני מעבר לרגיל? האם הוא ממקד את המבט? או אולי לא? אם משהו ייראה לכם חריג - כל דבר - תבואו.

האיש שם לב שתוך כדי שהוא מחכה למכתב השחרור נוצרת תכונה מאד מאד מיוחדת בבית החולים. נוהל חירום,

ונאספים רופאים בחיפזון, ואחיות גם כן. הוא יצא מבית החולים, לקח מונית הביתה, וכבר במונית שמע את הסיסמאות.

קראו לו. השמיעו גם את הסיסמא שלו, של אחד מגדודי הרגלים.

הילד הרגיש טוב. האיש אמר - אני תיכף צריך לזוז. לקח מעט דברים, ואת כל העוגות חוץ מאחת, שתהיה בשבילנו,

וזהו. תוך שעה הוא כבר היה מוכן, נשיקות לילדים, לתנוקת בת 4 החודשים, לגדול בן השלוש וקצת, וגם לי,

"תשמור על עצמך ותכתוב", אמרתי לו, - ביקש שאשמור על הילדים ונסע. והוא גם חזר, אחרי איזה כמעט חודש.

חודש קשה, כי הוא לא כתב, ולא ידעתי מה קורה איתו. אבל - הוא חזר. והוא היה אחר כשהוא חזר. אבל הוא חזר.

וזה היה יום הכיפור ההוא בשבילי.