על החיים ועל מה שלידם

ד´ אף פעם לא דיברה על ש´ שלה. אף פעם אחת, בכל שנות ילדותנו.  ידעתי שהוא קיים, ידעתי שחי באיזו עיר גדולה, אבל גם ידעתי שאסור לשאול עליו. אסור בתכלית, ואפילו עכשיו, אסור לכתוב עליו יותר מדי.  היתה אמא של ד´,  עם מספר על היד, ועם מעט זכרונות ורצוי, מאד רצוי, גם אותם לשכוח. היו לה זכרונות מהעיירה ההיא וממשפחה שפעם היתה, וזכרונות ממקומות אחרים, זכרונות של קר, ושל יערות, של אביב ושל רעב, ועוד, ועל כולם אסור לדבר, ואת כולם כולם צריך לשכוח,  ובסוף, ואחרי ותוך כדי אלו, הארץ המובטחת, ובסוף, חיים.

בואי נדבר על הישרדות, אמרתי לה.  הרי רק אנשים שבעים יכולים לשחק אותה הישרדות. להשפך לאיזה חוף, ולשחק אותה רובינזון קרוזו, רק מה,  בקבוצה, עם התערבויות קטנות, וחיפוש מזון, (אבל אם לא מוצאים לא נורא, אורז תמיד יש), וחברויות, געגועים, מריבות, וקצת מחנאות, פצעים ו´תלאות´ אחרות במידה הנכונה, ומדורות, הרבה ´כיפת השמיים´ ו´א"ש לילה´, ובלי ´ציוילי.. כזה כאילו´ חוץ  מאי-אלו צ´ופרים על נצחונות קטנים בתחרויות קטנות יזומות, ועם איזה ´אח גדול´ ששומר ומשגיח שהכל ידפוק כמו שצריך בשביל הצילומים של הטלויזיה.  וכל זה מתוך הידיעה שזה רק לזמן קצוב, ואחר כך הביתה, Home sweet home,  עם מיליון או בלי אבל עם הרבה סיפורים, הביתה, לאיזו שהיא קורת גג, למשפחה, לעבודה, לסיר הבשר, וכו´.

´מענין מה אמא שלי היתה אומרת על ההישרדות הזותי´, אמרה ד´. ´היא היתה לבד מבחירה, ודאגה להסתתר היטב, לא חשוב היכן, העיקר לא לפגוש איש´. "לך תדע מי האיש, הרי רק מטורפים אמיתיים מסתובבים איפה שאני מסתובבת, ומי בכלל רוצה להיתקל במטורפים כמוני?", היא אמרה פעם מתוך הסיוטים שלה, קצת לפני הצרחות שהעירו אותה משנתה הרדופה´ .

אז בהישרדות כמו בהישרדות, אמא של ד´ לא רק מצאה חיים וארץ מובטחת (שגם נלחמת על קיומה),  היא גם התגברה על כל מיני ´אוליים´ מפחידים, ועשתה מעשה, והלכה לפגוש את שרידי העיירה ההיא, עיירת ילדותה, בגלל מודעה שצדה את עיניה, ובאמת מצאה אחות אחת, ובן עיירה אחד, ש´,  ואולי עוד מישהו משם, ובשביל שההישרדות תהיה אמיתית, או אולי משיקולים אחרים, נישאה לו (או אולי לא),  ונולדה ע´ ונולדה ד´, וזהו, זה כל מה שהיה צריך לה, ובמילא לא צריך לדעת יותר, או לדבר, ואחרי שנה או שתיים או שלוש, לא הרבה יותר, ד´ וע´ ואמא שלהן הגיעו אלינו, לאותו הצריף חדר ליד,  ד´ בקבוצה שלי וע´ שתי שכבות מעלינו, וכששאלתי אותה, ´איפה אבא שלך?´, היא אמרה: ´אמא אמרה לי להגיד לך שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, ואני רציתי להיות חברה שלה.

זה שהיא אמרה לי די בהתחלה: ´אמא אמרה לי להגיד שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, לא היה המבחן האחרון ש-ד´ עשתה לי. היו עוד כאלו שהיא העמידה אותי בהם, עד שהתרצתה, והסכימה להודות שאנחנו, בכל זאת, חברות.  בשביל שהיא תודה בזה הבטחתי לה המון הבטחות, לא שהיא ביקשה את כולן, אלא מיוזמתי הבטחתי, כי חשבתי שהנה הפעם, זהו המכשול האחרון, ולא יהיו אחרים.

דבר ראשון הבטחתי לה לא לקרוא לה שמנה, כמו כל הילדים, אבל זה היה פשוט מדי. בכלל לא אכפת היה לי אם היא שמנה או לא, אז זה לא נחשב, ידעתי שצריך קצת יותר מזה בשביל להיות חברות. 
אחר כך הבטחתי לה לא לצחוק לעולם, אבל  ל ע ו ל ם  על אמא שלה, לא כשנדמה לי שהיא מוזרה, או ´משוגעת´, או המון דברים, וגם לא אם כל הילדים מהקבוצה יחשבו כך, ויצחקו, ילעגו,  יקראו בשמות, אז לי אסור,  ואני   ל ע ו ל ם  לא, כלום, פשוט כלום לא אומר, אפילו לא במקלט המוגן של חדר ההורים.  ככה הבטחתי, בלי שהיא ביקשה, וחשבתי שזהו, עכשיו היא תסכים.  היא אמרה שזה באמת נחשב, אבל עדיין לא לגמרי מספיק.

לישון באותו החדר ´שלי´ אפילו שעם עוד ילדים, את זה היא ביקשה, וכך ישנו מיטה מול מיטה, ראש מול ראש, לשחק ולהכין שיעורים איתי היה לה הרבה יותר נוח, אז גם זה.  וממילא הדרך שלנו לצריף של ההורים היתה אותה הדרך, ואנחנו היינו יחד, אבל עדיין לא חברות. 

סתם יחד, אבל שום יחד הוא לא סתם.
הוא תמיד מגיע, היחד, עם תוספות,
לפעמים סתם ולפעמים אחרות.

©  כל הזכויות שמורות  

     פורסם במקור ב- 2/12/2003 בתפוז

זה קרה באחד הפורומים, מאותם ימי הקוקו והסרפן הוירטואליים. (פורום זה כבר אינו קיים).
 
היא כתבה באחד הפורומים.  אגב באותו פורום לא היה מנהל כלל. לא מחקו, לא צנזרו, כלום. הדינמיקה בין האנשים עשתה את הניפוי הנכון ביותר. זה לא שלא הגיעו לשם כל מיני כינויים עם הודעות מעליבות, אך אותם אלו נשארו לזמן קצר ביותר, והבינו ששם אין מה לדבר על "לכתוב נמוך". דעת הקהל או דממת הקהל לא איפשרו זאת. זו הייתה הסכמה שלא הייתה כתובה באי-מיילים, בהודעת מנהל, בהחלטות מתחת השולחן, או בתוכנות מסרים מיידיים שאף אחד עדיין לא המציא באותם ימים רחוקים. שום דבר שכזה. הסכמה ללא מילים, מובנת בלי הסברים ונימוקים ושכנועים.

היא כתבה שם זמן ממושך, הוא הופיע לפתע, ושיר אהבה בליבו, שהוקדש לה.
היא החזירה בשיר משלה, חורזת חרוזים נהדרת שכמותה, שגם לדברים הפרוזאים ביותר מוצאת את החרוז הנכון… את המילה הנכונה… הוא כתב לה שהשירים שלה נפלאים (מה שנכון… ) ושנדמה לו שפעם פגש אותה באחד מערבי המשוררים, בעיר ללא הפסקה. היא לא זכרה.

כך שוררו השניים, הבטיחו הבטחות ששום דבר לא יפריד ביניהם, שיתגברו על כל מכשול, שיוכלו לכל אבן-נגף… ובסוף באמת הסתבר שהיתה ביניהם היכרות (אמיתית) קודמת, שנפסקה. היא נישאה לאחר, הוא נישא לאחרת, ובאותו הפורום מצאו זה את זו וגם להיפך,  ואהבתם הוירטואלית פרחה עד אין קץ.

עד אין קץ? – לא בדיוק. אור ליום שישי אחד (או עוד קודם לכן) עלה דיון באותו פורום על ירושלים. הובעו שם דעות שונות, על כל מה שירושלים מספרת לכל אחד מהמשתתפים שם, האויר, והרבגוניות, והשקט, והקדושה, ועוד ועוד…. מי אוהב לגור בה, מי אוהב רק לבקר בה, מי לא אוהב בכלל, וכו´… הוא כתב שירושלים ´יד ימינו´ – זו העיר שלו, בגלל האבנים, בגלל העבר, בגלל הקודש, בגלל ההיסטוריה, בגלל היותה בירתנו לעד ולעולם בגלל עוד הרבה דברים.  היא כתבה שהאבנים לא מדברות אליה. היא מעדיפה את תל אביב, פירטה ונימקה והסבירה.

הוא כתב – ירושלים בשבילי היא קו אדום, היא יהרג ובל יעבור.  מי שלא אוהבת את ירושלים – אני לא מסוגל לאהוב אותה.  היתה שם חליפת-הודעות מרתקת, והשתדלויות של הרבה משתתפים שניסו לאמר לו – בשביל עיר נפרדים? ועוד אחרי הצהרות ה´לנצח´?

הוא הודה שהוא מתחרט….

היא הפסיקה לשורר

ומשפט היום:  האם כבר שאלת אותה אם היא אוהבת את ירושלים ? 

(נרשם ב-1997, באחד הפורומים של  "גן השקמים" - שם בדוי)
©  כל הזכויות שמורות 

פורסם במקור ב-25 בנובמבר 2003,  במדור התמכרות לרשת, וירטואליה, בלוגים, פורומים ..

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אז מעל, הרבה מעל 25 שנים אני ברשת, החל ממה שפעם קראו לזה  BitNet, תקשורת בין-אוניברסיטאית. בין 7 ל-12 שנים בפורומים .....
אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, שאלה תמימה באיזה פורום של חינוך, אחד מתוך 20 הפורומים שהיו אז, בימי IOL. רשמתי שם כחלק מההודעה כמובן מאליו, את מספר הטלפון בבית, בעבודה, כי אחרת - איך יענו לי, על מה ששאלתי שם? - חשבתי.
והתקשרה אלי אחת, מלאכית בשם ציפי, וצעד צעד לימדה אותי לפסוע בשבילי החדש-החדש הזה.  ובו-בזמן, הסירה ממני את שאריות התמימות האחרונות, או לפחות כך חשבתי אז.
נזכרתי באותם ימים, תוך כדי עיון בתיקיות ישנות, שהרבה מהן מחקתי, אחרות אני מוחקת, ועוד אחרות מועטות, ששמרתי מאז, כמו הסיפור הזה שרשמתי לעיל.

אתמול עברתי ניתוח קטן בעיניים.  לא משהו רציני, וממילא אני עכשיו אחרי הכל, עדיין אי נוחות מסויימת, אבל עוד יום-יומיים כבר אחזור לעבודה, ולכל שאר הפעילויות כרגיל.

נזכרתי ברשומה שלהלן, שבמקור רשמתי לפני יותר מ-10 שנים במקום אחר.  

העיניים מקולקלות.

"העיניים מקולקלות", אמרתי לאופטיקאי שהושיב אותי על הכיסא הזה, מול לוח הספרות.

"בואי נראה", הוא אמר, החליף עדשות ושינה ושאל והסתיר וגילה, ואני מעט רואה והרבה לא,  מנסה למקד מבט.

"יש שינוי גדול", הוא אמר, "את תראי את ההבדל, כשהמשקפיים יהיו מוכנות. פתאום תוכלי לקרוא, לראות.

רק עוד בדיקה אחת.. רק עוד אחת."

ואחריה -

"תראי... אולי תוכלי לבוא שוב, אולי ביום ´יבש´ יותר, ´נוח´ יותר, אולי ביום ´בערך´.  את מבינה, לפני שאכין, אני רוצה להיות בטוח.  את בסדר, נכון?"

בערך? יבש? איפה יהיו ימים כאלה? ולא ביקשתי הסברים, מי לא יודע מה זה יום בערך, כאילו, אלמנטרי .  "כן, מבינה", אמרתי.

בימים שאחרי, ציפיתי ליום הזה, והוא הופיע, בדיוק ככה, עם עולם חצי מטושטש וחצי ברור, עם שמחה במידה הנכונה, ועצב גם, עם מחשבות שהצלחתי לנעול, יום בערך, והלכתי לסגור את החלון, והבטתי למרחק, ורק הים הזה ממול, שוב בצבע שאף פעם לא היה כמוהו... והתהיות, הדברים שרואים משם – איך הם? ושיחת הטלפון שלה, "אמא, אני כבר בארץ, אני כל כך שמחה אמא, גם את?" "כן, ילדה גם אני. מאושרת בלי סוף." "אבל אמא, למה הקול שלך רועד?" "צריכה ללכת לבדיקת עיניים, ומחכה ליום כזה, יום בערך, ואין לי ימים בערך ילדה, אין ימים כאלה..." "אולי אם אבוא איתך", היא שואלת.. "אולי.." והלכתי איתה,

ושוב מדד ובחן ורשם והחליף והוסיף ושאל. והבדיקה הנוספת – "ככה זה תמיד אצלך? כל הזמן? "

ואז, "תראי, זה לא שאני לא רוצה, אבל... מה אם גם עם הזוג החדש דברים יהיו מטושטשים? אני לא יכול להיות אחראי על מישהו שלא מוצא את היום הנכון, את מבינה?  אולי כדאי לגשת לרופא? אולי הוא יצליח לדייק במרשם? אבל תראי, גם אצלו, את צריכה למצוא יום מתאים, את יודעת...  יום ´פרווה´".

כן, אני יודעת, יום כזה, שבו מפלס הריגוש על האמצע, מפלס הדמעות על ´הולד´. יום שבו המחשבות נעולות היטב, והעיניים לא רואות שום ים, שבלילה לא היו ביעותים, אבל גם לא חלומות שרוצים לאחוז בהם, יום שאין בו צער, ולא שמחה, כזה שלא אוהבים יותר מדי, אבל גם לא כועסים מאד, יום שאינו מעונן, וגם שהכחול בו לא מרגש, יום בלי זריחות ובלי שקיעות, יום שבו הלב מפסיק להרגיש, שאף תינוק חדש לא נולד, ואף אדם יקר לא מת, יום בלי אהבה גדולה, בלי חמלה, בלי שנאה, יום בלי רגשות, יום שבו סוף סוף אוכל לעשות את הבדיקה הזאת, שלאחריה אראה את הדברים בגודלם הטבעי, שהאותיות והמילים שאקרא יהיו אמיתיות, והאנשים, והצבעים, והעולם, הכל יהיה אמיתי, פשוט אמיתי.

ועד אז, עד שאמצא את היום הזה, אני פשוט רואה מטושטש. מטושטש נורא.

  ************

את הסיפור הזה כתבתי לפני בערך חצי שנה או אולי מעט יותר, בפורום אחד. אחת התגובות שם היתה  "ואז פתאום הופיע יום ממוצע....."   וזה בדיוק מה שהביא אותי למחזר אותו, פה. יום ממוצע, יום בערך, אותו אחד שכל כך ציפיתי לו, והאופטיקאי ההוא מאז, שאמר:  "את רואה? בסוף גם כאלה מגיעים.  אל תשכחי את זה, Ruu."

                                          פורסם במקור ב-24 בנובמבר 2003,  בבלוג שלי בתפוז

בדרך כלל אנחנו לא מרבים לשוחח.
בדרך כלל הוא ממעט לדבר.
בדרך כלל גם אני, איתו.
בדרך כלל אם אנחנו מדברים זה על ענייני סרבייבל, עניינים של פיקוח נפש, כמו
מה נאכל היום,
כמו לאן ניסע הקיץ,
כמו אם יש בגדים מוכנים למחר,
כמו מתי צריך לחסן את הכלבה,
ענייני שדרוג של כל מיני,
וכאלה.

 

בעניינים שברומו של עולם, בדרך כלל הדיבורים ביננו נסובים סביב מצב החסה בשטחים.

הוא בעד חיסול כל שדות החסות והבוטנים באשר הן, רק בגלל המזיקים,
אני בעד איסוף המזיקים לבדם, כמו שפעם אספנו את זחלי הפרודניה בשדות הבוטנים או הפלפל, אחד אחד לשקים, ואחר כך מעבירים הלאה, לאחראי, בלי לשאול איך הם בדיוק התפתחו ומה שלומם הבוקר.

בדרך כלל הוא שקוע בענייניו, בספרים שאינני מתמצאת בהם כלל, בשיטוט וירטואלי בכל מיני ספריות, אוניברסיטאות, ספרים, כתבי עת, קריקטורות באנגלית, חדשות באנגלית, ומה לא.
אני להיפך, קודם מה לא, אחר כך חדשות בעברית, קריקטורות בעברית, ציורים וצילומים וסיפורים בהרבה שפות, וחוזר חלילה,  מה לא.

אתמול הוא דיבר איתי על פרחים.

              כל כך התרגשתי, סוף סוף הוא מדבר איתי על פרחים.

                                                                                  פורסם במקור בתפוז,  ב-19/11/2003

 
אתמול היה קטע מגניב ברדיו
ראיינו איזו אחת במשתלה של אמממ צמחים טורפים.
ושאלו אותה בין היתר איך היא יודעת שהם רעבים.
היא סיפרה, שבבוקר כשהיא נכנסת למשתלה, היא רואה שהצמחים "פעורי פה"..... וזה סימן שהיא צריכה להאכיל אותם.

לפעמים היא מאכילה אותם בחרקים ... וכשאין מספיק חרקים היא מאכילה אותם בשניצלונים. הם גם אוהבים פולקעס, ובטח ישמחו גם לדם למשל, או לחיות אחרות.

כשהיא מאכילה אותם, אז היא גם מדברת איתם, משדלת: "נו, חמודי, תפתח פה גדול, ותאכל, יופי, נהדר, חמודי"...... ואני דמיינתי לי איך היא בטח חותכת להם את התרנגולת (כן, כן, שניצלונים היו פעם תרנגולות, אם לא ידעתם) לחתיכות קטנות. "מותק, תראה הנה אוירון, תפתח פה גדוללללללל " 

כשהיא הולכת מהמשתלה הזו הביתה, היא לוקחת עציץ לישון איתו כדי שיתושים וחיות אחרות לא יציקו לה. כאילו שלישון עם צמחים טורפים, זה בסדר, עם יתושים – פחות.

והם רוצים לשווק את זה... ואולי גם יהיו פעם "פינות ליטוף" כאלה, אתם יודעים, כמו שיש לאוגרים, ולשפנים ולכל מיני חמודים ושעירים כאלה.. אז גם למתוקים האלו. 

שמעתי את זה בעבודה, וממש כמעט השתנ(ק)תי מרוב צחוק. עצם הביטוי "פעורי פה" בהקשר לצמחים... כאילו, יצא לכם פעם להשתמש בביטוי הזה בכלל? כי לי לא.

חזרתי הביתה, ושאלתי את הבן שלי, "האכלת את העציצים היום?"

הוא ´חטף שוק´, ושאל:  ´במה שאני אאכיל אותם?´

"בשניצלונים", אמרתי לו.

(והאמת שמחתי שהוא שאל "במה" ולא "למה" כי אז שוב, הייתי צריכה להשיב לו: כי הם "פעורי פה" , ולא הייתי בטוחה שהם כבר הגיעו לביטוי הזה בהבנת הנקרא.... )
הוא מצידו לא בזבז זמן והתקשר לאבאשלו... ואמר לו (באנגלית), "משהו קצת מוזר אצל אמא" ואחר כך גם "כן, אולי כדאי שתבוא מוקדם יותר".

ראיתי שזה נהיה רציני, משהו כמו קצת לפני אשפוז כפוי, ובין הצחוקים, כי זה לא נפסק כשהגעתי הביתה, סיפרתי לו.

זהו. אני יכולה לספר לכם על זה עכשיו, כי הם החליטו  ביניהם לתת לי עוד הזדמנות....

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2819759,00.html