על החיים ועל מה שלידם

שתי בחינות במקצועות שונים, אותה תוצאה ולא מעט מחשבות.

בשתיהן התוצאה היתה - 81.  (לא משהו, ממש ממש לא משהו.)

במקצוע אחד - הייתי בטוחה לגמרי שאני שולטת היטב בחומר.
הרי גם מעבר למה שלמדנו אני די מכירה את הנושא.
והמרצה מיקד אותנו לחומר הבחינה, כך שגם היה קל להתכונן,
ציפיתי ל-100 במבחן, לא פחות. ולא היו תירוצים.

אולי אולי בהתחשב בנהיגה המתישה, בפקקים, בעצבים המרוטים,

בהיסח דעת, ב'בלק אאוט' של הרבע השעה הראשונה - אולי עם האילוצים האלו 95.

טוב נו - 93.  אבל לא פחות. האכזבה היתה ענקית.

81??? מה קרה לי? איזו הערכה עצמית שגויה?

איך אני בכלל מעזה לחשוב שאני יודעת את החומר?

האם ייתכן שכך טעיתי בהבנת הנקרא? 

למה הרשיתי לעצמי להגיע שאננה ובטוחה שהכל ידוע ונשלט וברור?

לסמן מהר את התשובות, להתלבט על שתי שאלות או שלוש, להזכר ולרשום בחפזון, ולחתוך חזרה לעבודה?

בלי לעבור מחדש על הסימונים, על השאלות, על התשובות, בלי לבדוק פעם נוספת ..... כלום. שאננות, טמטום.

במקצוע השני - ציפיתי להיכשל. חשבתי מה לעשות על מנת שאצליח לעבור את הבחינה במועד ב',

וגם זה יהיה כנראה על הקצה. כדי לא לחזור על הקורס.

המושגים רבים, קשים לזכירה, מבלבלים, רובם בלועזית, ברובם כנראה לא אעשה שימוש כלשהו עתידי,

ואף לא עשיתי בהם שימוש אי פעם בעבר.

בזכרוני המתמעט והולך זה מרגיש לי כמו בליל של מילים לא מובנות בשפה זרה לא ידועה לי. 

והיה צריך לא רק ללמוד בעל פה סוג של 'שפה' חדשה, אלא גם לזכור תהליכים, ולהבין אותם.

אולי אולי אם יהיה לי יום מוצלח במיוחד, בלי פקקים בדרך, עם מחשבה צלולה, ממוקדת, בהירה,

אולי אם אחזור על החומר עם עוד מישהי שתוכל להסביר לי כל מה שפחות ברור,

אולי אז אצליח להגיע לסף הזה שבו לא אצטרך לחזור על המבחן במועד ב'. 

כלום מתוך כל אלו לא קרה. זו שיכלה להסביר לי דברים היתה בחופש ונסעה, הדרך היתה כמו תמיד

תובענית ופקוקה ומעייפת, והמחשבות - התפזרו לאלפי כיוונים שונים.

והנה - 81.  איזה אושר ענק!!! היה נדמה לי שאני טועה, שלא קראתי נכון אפילו את התוצאה.

חזרתי ובדקתי שוב ושוב וזו אכן התוצאה. זה קצת יותר מהסף הזה, זה אומר שעברתי,  אומנם בדוחק. 

ואני שואלת את עצמי שוב ושוב - האם ייתכן שההערכה העצמית שלי כה מתעתעת? מה קרה פה?

וגם - לגבי מועד ב' - במקצוע השני אני ממש פוחדת לגשת, שמא אכשל, הרי אני לא שולטת בחומר,

והתחושה היא שיד המקרה היתה פה והתערבה לזכותי,

ובמקצוע הראשון - ההוא שאני בטוחה שאני שולטת בו - אני כמעט מרגישה נעלבת בחושבי על הציון ועל האפשרות לתקן אותו. "זה יהיה בקלות", אני חושבת. ומה אם שוב אני טועה בהערכתי את ידיעותי?

בסוף כנראה אספוג את הפגיעה, ולא אעשה מבחן חוזר. לא בזה ולא בזה. סוג של ..... תבוסה. אולי.

קראתי פעם באיזה פורום משהו שכתבה מישהי, ואני הזדהיתי.  מאד.  והגבתי לה אז, אינני זוכרת אם כל התגובה הייתה ישירות להודעתה, או שמעט רשמתי לה כתגובה, ואת רוב הדברים בפוסט נפרד משלי, יותר לעצמי. אני בספק אם היא אֵי פעם קראה את אותו פוסט.  באותם ימים מיעטתי לקשר את הבלוגים שלי לתגובות בפורומים או בבלוגים אחרים.  גם היום אינני מרבה לעשות זאת. 
אבל הנושא חשוב בעיני, ולכן שוב החלטתי להעתיק חלק מהפוסט של אז, ואולי גם להרחיב ... וגם אם אותה אחת לא תקרא את הדברים, די יהיה לי אם אחרים יקראו, אם זה יגע בעוד נפש של מישהי / מישהו ...  

.... מזדהה אני איתך בשתיקות שגזרת על עצמך, בגלל שמישהו ביקש, ואת - מכבדת את בקשתו, כאיזה אקט של חסד אחרון - החסד שבשתיקה.
"בקשת ממני לשתוק ואנוכית ככל שאהיה אאלץ להתחפר בתוך כאבי ולעשות בדיוק את זה לשתוק. לא לדבר. לא לפתוח את הפה ולצעוק הכל החוצה."
את כתבת שזו מלחמה, ואני חושבת שזה אונס... ואני חושבת שזה חוסר אמון לשיפוט שלך, של מה מותר ומה אסור לדבר בו, לספר בו, שזו מניפולציה מהסוג הקשה ביותר... ואת משחקת את המשחק, שותקת וכותבת שתיקה. וגם אני קצת הרבה כך.

גם אני גזרתי על עצמי שתיקות בהמון דברים
וזה חונק, וזה הכי קשה בעולם, וזה מקשה לנשום.
זה קשה פי אלף יותר כאשר את מתבוננת במילים שנכתבות, כאשר הן חותכות בך, ולך אין את היכולת להגיב, לרשום את הדברים שחונקים, לרשום כאבים ופגיעות כי כך גזרת על עצמך, כי כך ביקש, כי אם "חלילה" תכתבי
זה ירגיש בגידה, זה ירגיש "אסור".

את כותבת שאת אוהבת אותו,
ואם עד עכשיו היה לי ספק, הרי בעצם שתיקתך הזו, נראה לי שאולי,
אולי גם שתיקה שכזו היא מעין סוג של אהבה,
קצת מוזרה, והרבה מכאיבה, אבל אולי. אהבה. ראיתי באיזו חתימה שמישהו כתב: "  אהבה לפניך".  פתאום נזכרתי בזה, ולא יודעת למה. עצוב לחשוב על אהבה כמשהו שצריך להיזהר ממנו, להיזהר שלא לדרוך, להיזהר שלא לנפץ, להיזהר שלא לגעת או להתקרב, להיזהר.   אהבה לפניך.

"ימים של ייסורים
שתיקה.
לפחות, נשארת הכתיבה."

כתבתי לה באותם ימים חנוקים - "לך לפחות נשארת הכתיבה, לי גם זה בקושי.        איתך, בשתיקה "

אבל מאז לא הוספתי עוד לשתוק, מאז מצאתי שלכתוב את השתיקות זה הרבה יותר נכון, מזכך, מנקה, מחזק, מרפא.

ואולי אחד מהדברים הטובים שהאינטרנט גרם להם אלו הם היומנים האישיים שבהם מותר ורצוי לכתוב שתיקות (ולא רק שתיקות), אלו הם הפורומים שבהם אפשר היה ועדיין, קצת - לתמוך, לחזק, לעודד, להזדהות.

אז תכתבו שתיקות, תלחשו, תצרחו, תשרקו, תבכו ... שתיקות,  אבל אל תחנקו שתיקות!!

                                     פורסם ב-23 בנובמבר 2003.

ברשומה הראשונה רשמתי גם שאלת סקר, וזו היתה אופטימיות לא רגילה לרשום שאלה שכזו בפוסט ראשון,
במקום שזר לי.  עדיין.  השאלה שנשאלה אז (לפני כ-10 שנים) היא  -
 

לאלה שכותבים יומן אישי - למסתרי המגירה שלהם - זה באמת אותו הדבר? מה יותר עדיף?
איך נוח יותר - פה - קבל חצי עולם בערך? או יומן פרטי פרטי, כמו פעם?

כן, אני יודעת שתרבות כתיבת היומנים כבר כמעט עברה מן העולם.  אולי עוד מתי מעט עושים זאת, אבל כעת זה באמת יותר יומני רשת.

כפי שכתבתי עוד שם, מחקתי במקום אחר שני בלוגים. ופה אני מנסה ומשחזרת את אחת הרשומות של אחד מהבלוגים המחוקים:

"אז יומן....  

כבר הרבה ימים שוב אני חושבת יומנים בצורה מסודרת, מתכננת שיעורים, תוכניות לימוד, 

עורכת פגישות, אוספת חומר,   

כדי לדבר עוד יומנים,  

ולקרוא עוד יומנים,  

ולספר עוד יומנים,  

ולעודד אחרים,

ולכתוב...

ואני, קצת ´מאוכזבת יומנים´ אני.

היה הראשון ההוא, ספר הזכרונות שאבא קנה, כריכה לבנה, ריקוע נחושת בצידו, ומנעול ומפתח קטן, ולמעלה, באותיות זהב, 'ספר זכרונות'.  רק מעט דפי זכרונות היו כתובים בו... את הראשון כתב אבא, ואחריו ל´, ומעט חברים, חברות, מורים, מעטים שהייתי חשובה בשבילם, די כדי לכתוב את הזכרונות ההם של פעם, של סוף כיתה ו´,  

(כל כך לא מקובלת הייתי? כל כך פוחדת לבקש? כתבי לי... כתוב... , כל כך ביישנית? כל כך דחויה?)

ועם כל זאת -
כמה מקום הם השאירו לי למלא את הדפים הריקים, בדברים משל עצמי, משל אני לעצמי...

כמה תודה אני חבה לאותם שרשמו,

ועוד הרבה יותר לאלו שלא רשמו, שהותירו את הדפים הלבנים...  שכאילו ביקשו - מלאי אותנו בתוכן, במילים, בשרבוטים, בציורים ...

וכך, מה שהחל ככורח למלא דפים ריקים, הפך לדבר הכי משמעותי בחיי, בימים רבים אחר כך.
למסע מסוג אחר, למסע על תוך עצמי, ההכי אמיתית, למסע של דמיונות ואמת, ותקוות ומחשבות, ומילים, המון מילים...

כבר הרבה ימים אני חושבת שוב יומנים, שוב חיה יומנים, שוב מאבדת יומנים, שוב מוחקת יומנים, שוב אוספת יומנים. ועכשיו זה האחד, הנוסף."

האם הפעם אזכה למילה? או שתיים - לא יותר (??)

המשך משוחזר (מ-17 בנובמבר 2003)  ותוספת משוחזרת

(מה יותר? יומן אמיתי או בלוג ?)

כי המתכונת הזו, היא לא באמת אותו הדבר כמו היומן הישן והטוב, שתמיד רשמנו באיזו מחברת או בספר זכרונות של פעם, סודות שאי אפשר היה לספר לאף אחד, חוויות לזכור מספר /  סרט / אנשים / חלקי חיים, תחושות, מחשבות, כעסים, כאבים, אכזבות, אהבות ושמחות, ושגרה, שהיא מעין מעטפת לכל ..

עצם הביטוי  ´יומן אישי ברשת´. נראה לי כל כך לא מתקבל על הדעת, כל כך לא אמיתי, כי יומן אישי, מעצם שמו אמור להיות אישי, פרטי, אינטימי, חסוי,  וברגע פרסומו ברשת – הוא חדל מלהיות כזה.
דבר והיפוכו.

ואיך פה את כל אלה? אפשר? והרי זה לא כמו בפרטיות המבורכת..

אז פה נרשום בשמות בדויים?  בחצאי אמיתות? פה שוב נצבע דברים שהיו ואלו שעודם, בצבעים ´נוחים´ יותר? נוחים למי? בטח לא לעצמנו, שמכירים את הצבעים הנכונים, ואת הצלילים הנכונים, גם אם הם מאד צורמים לעיתים... ויודעים לכתוב את המילים הכי קשות, הכי מבפנים, הכי אמיתיות?

לא, לעצמנו ´נוחות´ אינה  עקרונית, ... ואם כן למי? לקורא המזדמן, המקרי? הלא מקרי? למציצנים? (אורבנים, קרא להם מישהו...)  לרכך דברים בשבילם? לשקר בעבורם? להחביא חלקים כי...?

וככה נכון?  ואם פה זה לא אמיתי... זה לא  * באמת * מי צריך כזה?

אולי אחד ´בערך´ פה, ואחד ´על אמת´ במקום שתמיד, ההוא המגונן, הנסתר? אולי רק קטעים מתוך האחד ההוא, שצמוד ללב? לנשמה? 

בינתיים, התלבטויות...

- - - - - - 

עוד קצת כדי לסגור את הנושא.  בסוף קניתי יומן אמיתי, דומה לאחרים שליוו אותי תמיד, דומה לאותם שאבדו / נעלמו / נלקחו.
על הרבה הייתי מוכנה לוותר, על מנת לחזור ולקרוא ביומנים שכתבתי באותם ימים... אלו שלא אמצא לעולם, כנראה.

ואם שוב חזרנו לנושא היומנים, מצאתי כתבה מצויינת על החשיבות של כתיבת יומן, להלן:
            http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1853156,00.html

אהבה לא מבקשים, מקבלים אותה רק ממי שמוכן לתת בלב שלם.

וזה רק כדי שלא אשכח.