על החיים ועל מה שלידם

היום אני מגדירה את עצמי כ"משתמשת כבדה, באינטרנט, או בקיצור - מכורה.

זה מתחיל מקריאת עיתונים מקוונים - ynet,  כתבות מתוך "הארץ", לפעמים עוד עיתונים,

עד כדי כך שהעיתון הניירי הפך אצלי למיותר, ורק בגלל לחץ של אנשים במשפחה

אני ממשיכה לקנות אותו בימי שישי.

שמיעת מוסיקה ברקע דרך מאגרי המוסיקה באינטרנט, הפכה לעניין שבשגרה.

הלמידה דרך האינטרנט, קלה, זמינה, ובהישג יד.  לא תמיד המידע הוא המהימן ביותר,

צריך לבדוק. לפעמים יש המנסים "לשנות את ההיסטוריה", במיוחד באנציקלופדיות מקוונות,

בהן כמעט כל מי שרוצה יכול לקבל הרשאה להוסיף ערכים, להרחיב ערכים, ולשנות ערכים.

נדמה לי שזה קצת מסוכן.

כך גם קריאת ספרים מקוונים, ירחונים, מאמרים מתוך כתבי עת וכו'.

קניות דרך האינטרנט הפכו להיות עניין שבשגרה. אפילו לא חייבים לרשום את כרטיס האשראי,

אולי רק פעם אחת באתר מאובטח, ורצוי גם שיהיה אמין. יש את PayPal, ומה שנותר הוא

לקבל את הרכישות עד פתח הבית. וכמובן - אפשר להשוות לפני הקניה - איפה זול יותר, מה כדאי יותר,

לקבל חוות דעת ומפרט טכני של דברים, החל מהפשוט ביותר, וכלה במורכב שבמורכבים.

באינטרנט אפשר לקשור קשרים חדשים, עם לא מעט חברים, אולי בהתחלה הם וירטואלים

אך אחדים מהם הופכים במשך הזמן להיות גם חברים אמיתיים, וזה קורה בעיקר דרך פורומים, דרך

תוכנות המסרים והפייסבוק, וגם קצת דרך הבלוגים.

אפשר "לטייל בעולם" ולהכיר מקומות חדשים, לפעמים עוד בטרם הגענו אליהם בעצמנו, ולפעמים "במקום"

הטיולים האמיתיים, אפשר להזמין חדרי מלון, ולקבל כרטיסי טיסה כמעט מייד, להשכיר רכב, וכו' ...

בכלל - העולם נעשה 'קטן יותר'... חברים מעבר לים למרות המרחק הרב - די קרובים. אפשר לדבר ולראות

אותם, אפשר להיות כמעט כל הזמן בקשר רציף, וכך קל יותר  להכיל את הפרידה........

למידה מקוונת מנגישה את בית הספר גם לילדים שנאלצים להשאר בבית, ומנגישה את חומרי הלימוד

לכל תלמיד.  ניתן להגיש שיעורי בית בצורה מקוונת, ואף לקבל הערות הארות וסיוע מיידי. וכן גם ציונים והערכות.

שמתי לב שבינתיים ציינתי בעיקר את הדברים שהיום ניתן לעשות באינטרנט, וזאת אפילו

עוד בטרם הזכרתי את האפשרות לבדוק חשבונות בנק, לבדוק תלושי משכורת, לכתוב e-mail-ים

ולדעת שהצד השני קיבל את המסר מייד, ולא נניח כעבור מספר ימים כמו המכתבים של פעם, לדבר בעזרת

תוכנות התקשורת הקולית, ועוד ועוד ..........

אני חייתי המון שנים גם בתקופת טרום האינטרנט. היה הרבה יותר מסובך להכין שיעורים ועבודות לביה"ס,

לחפש חומר בספרים ובאנציקלופדיות, באטלס, בספרי היסטוריה ובכתבי עת שונים,

להעתיק דפים על גבי דפים, או במקרה הטוב כשכבר אפשר היה - לצלם דפים רבים מתוכם, ואחר כך

לערוך ולכתוב, לא פעם להעתיק מחדש לדף "נקי", בכתב מסודר יותר, ובלי מחיקות,

בזמנים של טרום האינטרנט שחקתי המון בחוץ, וטיילתי הרבה יותר. נפגשתי המון עם חברות וחברים

"פנים אל מול פנים", פעם אצלי ופעם אצלם, עסקתי הרבה בעבודות יד רקמתי, סרגתי, קראתי המון,  
הלכתי לסידורים, ולפעמים ה"סידורים" האלו גזלו שעות רבות מזמני,
דברים שהיום ניתן לעשות "באבחת חיפוש ממוקד אחד" ... האזנתי למוסיקה דרך הרדיו

והטרנזיסטור (למי שזוכר), והיינו מאושרים. למרות שלא היה אינטרנט.

כל כך התרגלנו לאינטרנט (יש לומר - מִרְשֶׁתֶת) שקשה לי לתאר את העולם חוזר לתקופת הטרום.

אבל - מפעם לפעם לא הייתי מתנגדת לאיזו שעה של מנוחה מהמרשתת, וכאשר זה קורה -
לרוב בגלל תקלה זו או אחרת - אני ממהרת להתקשר לספקי התשתית, ולספקים האחרים,
ולברר מה קרה, ועד מתי, כי ממש בזה הרגע יש לי משהו מאד דחוף שאני חייבת,

אבל חייבת להתחבר.

אני חושבת שהיום זה כבר די שגרתי, עם הפייסבוק וכו', אבל פעם ... זה היה קצת יותר מסובך.

היו הפורומים, שהכותבים בהם היו בדרך כלל קבוצה שחבריה לפחות התעניינו באותו נושא.

השתתפתי במספר פורומים ובמספר פלטפורמות - IOL, Ort, תפוז וכו', אבל ניהלתי שניים.

באחד מהם - פורום לאדינו, ניהלנו מפגשים די ברצף, טיולים, והליכה משותפת להופעות,

בתי קפה ופיקניקים, וכאשר לא עלה בידינו לארגן מפגש אפילו היו כעסים של כל מיני אנשים

על "הזנחת הנושא", ובקשו מפגשים תכופים יותר.

בכל אופן, את המפגש הראשון של הפורום עשינו כמו המון מפגשים אחרים שנעשו שם, ביוטבתה 

בעזריאלי. מקום מרכזי, קרוב לתחנת הרכבת מהדרום וגם מהצפון, במרכז שלכל אחד יש נגישות אליו, 

אידיאלי. הגיעו האנשים, ובין היתר גם אשה בגילי, שהגיעה עם בִּתה. למרות שהשיחות

שהתנהלו היו כלליות מאד, ובין הרבה אנשים, לאשה הזו הרגשתי חיבור מסוג אחר,

חיבור של כאילו היכרות קודמת, או אולי היכרות קרובה מאד אחרת, שלא הצלחתי להסביר לעצמי. 

אותה אישה ובתה, היו גם הראשונות להפרד מהקבוצה שהתגבשה באותו ערב, משום שהיו

להן סידורים אחרים.  הן גם לא הגיעו למפגשי הפורום האחרים ואפשר להגיד שהקשר איתם נותק למשך

יותר משנתיים.

לימים, כאשר בתי סיפרה לי שיש לה חבר, כמובן שהתרגשתי, וכאשר הבנתי שזה רציני, הזמנו את

ההורים של הבחור, לפגישת היכרות.  קבענו תאריך והגיעה המשפחה שלו. כאשר פתחתי

בפניהם את הדלת מולי עמדה בין שאר בני המשפחה שלו, אותה אשה של מפגש הפורום

הראשון ההוא, הפעם על תקן אמו של החבר של בתי. לימים - אמו של בעלה.  הקשרים בינינו

היו מצויינים. עד יומה האחרון, לפני קצת פחות משנה. במפגש הפורום הראשון ההוא פגשתי את מי
שלימים היתה המחותנת שלי, ואת בתה.

פגישת אינטרנט נוספת - הוא כתב בפורום אחר שניהלתי - המון שירים וסיפורים, שנגעו לליבי. לעיתים היה

זה הכעס, לעיתים המחאה שהורגשה בהם, לעיתים הרגישות והעדינות, והמון תחושת ה'אובדן', אבל

לא רק, משהו שהרגיש לי כמו "ילד הולך לאיבוד..." כך הרגשתי לא פעם למקרא הדברים. הוא היה לאחר

שירותו הצבאי לפחות חלקי, והתעניין במוסיקה, ובעיקר ברוק, רצוי רוק כבד, אפל.
הוא כתב על תקופת בית הספר, על חוויות מימי השירות הצבאי, על התלבטויות ואובדן דרך,
על דימוי עצמי, על תקופות שונות של 'מחוץ לבית' באיזה קיבוץ ועל האשה שאימצה אותו שם לתקופה,
התאהבות ראשונה, ועוד ...

היו שיחות גם מעבר לפורום, במסנג'ר. ובהן שיחה אחת שזכורה לי, בה סיפר לי שהוא נוסע "למצוא את

עצמו".  אבל לא לאותם מקומות שאליהם נוסעים כולם, אלא קרוב יותר - לאירופה. "באירופה הרבה יותר

יקר למצוא את עצמך", אמרתי לו באיזו שיחה. "מה תעשה אם יאזל הכסף ועדיין לא תמצא את מה שאתה

מחפש?"
"אז אחזור, אבל לא יודע אם אחזור הביתה", הוא אמר.

איחלתי לו בהצלחה, והוא נסע, וכעבור שבוע , קצת יותר או קצת פחות שוב ראיתי אותו במסנג'ר

ושאלתי אותו איך שם, והוא סיפר לי שנגמר הכסף והוא חוזר, אבל לא לבית אמו. "אז לאן?"

שאלתי אותו.  הוא לא ידע.  אמרתי לו שאם לא יהיה לו איפה להיות אולי יוכל לבוא למספר

ימים אלי, ובכל מקרה שאני צריכה לשאול גם את האיש שאיתי, אם הוא מסכים. האיש שאיתי

הסכים, וכך כעבור מספר ימים כאשר הוא כבר חזר לארץ הוא שאל - "אני יכול לבוא אליך?" "כן" - אמרתי.

וסיכמנו שאפגוש אותו בתחנת הרכבת של חיפה. הבאתי אותו לביתי, ומה שהיה אמור להיות רק

למספר ימים נמשך ליותר משנתיים, בן נוסף למשפחה - כך הרגשתי. עם הפסקות קצרות פה ושם. 

אחר כך תקופה מסויימת שמרנו על  קשר, (שיחות יומולדת וכו') ועכשיו כבר לא.

לפעמים אני מתגעגעת, כמעט תמיד אני חושבת עליו. אבל לא יוצרת קשר.

זה קרה באחד הפורומים, מאותם ימי הקוקו והסרפן הוירטואליים. (פורום זה כבר אינו קיים).
 
היא כתבה באחד הפורומים.  אגב באותו פורום לא היה מנהל כלל. לא מחקו, לא צנזרו, כלום. הדינמיקה בין האנשים עשתה את הניפוי הנכון ביותר. זה לא שלא הגיעו לשם כל מיני כינויים עם הודעות מעליבות, אך אותם אלו נשארו לזמן קצר ביותר, והבינו ששם אין מה לדבר על "לכתוב נמוך". דעת הקהל או דממת הקהל לא איפשרו זאת. זו הייתה הסכמה שלא הייתה כתובה באי-מיילים, בהודעת מנהל, בהחלטות מתחת השולחן, או בתוכנות מסרים מיידיים שאף אחד עדיין לא המציא באותם ימים רחוקים. שום דבר שכזה. הסכמה ללא מילים, מובנת בלי הסברים ונימוקים ושכנועים.

היא כתבה שם זמן ממושך, הוא הופיע לפתע, ושיר אהבה בליבו, שהוקדש לה.
היא החזירה בשיר משלה, חורזת חרוזים נהדרת שכמותה, שגם לדברים הפרוזאים ביותר מוצאת את החרוז הנכון… את המילה הנכונה… הוא כתב לה שהשירים שלה נפלאים (מה שנכון… ) ושנדמה לו שפעם פגש אותה באחד מערבי המשוררים, בעיר ללא הפסקה. היא לא זכרה.

כך שוררו השניים, הבטיחו הבטחות ששום דבר לא יפריד ביניהם, שיתגברו על כל מכשול, שיוכלו לכל אבן-נגף… ובסוף באמת הסתבר שהיתה ביניהם היכרות (אמיתית) קודמת, שנפסקה. היא נישאה לאחר, הוא נישא לאחרת, ובאותו הפורום מצאו זה את זו וגם להיפך,  ואהבתם הוירטואלית פרחה עד אין קץ.

עד אין קץ? – לא בדיוק. אור ליום שישי אחד (או עוד קודם לכן) עלה דיון באותו פורום על ירושלים. הובעו שם דעות שונות, על כל מה שירושלים מספרת לכל אחד מהמשתתפים שם, האויר, והרבגוניות, והשקט, והקדושה, ועוד ועוד…. מי אוהב לגור בה, מי אוהב רק לבקר בה, מי לא אוהב בכלל, וכו´… הוא כתב שירושלים ´יד ימינו´ – זו העיר שלו, בגלל האבנים, בגלל העבר, בגלל הקודש, בגלל ההיסטוריה, בגלל היותה בירתנו לעד ולעולם בגלל עוד הרבה דברים.  היא כתבה שהאבנים לא מדברות אליה. היא מעדיפה את תל אביב, פירטה ונימקה והסבירה.

הוא כתב – ירושלים בשבילי היא קו אדום, היא יהרג ובל יעבור.  מי שלא אוהבת את ירושלים – אני לא מסוגל לאהוב אותה.  היתה שם חליפת-הודעות מרתקת, והשתדלויות של הרבה משתתפים שניסו לאמר לו – בשביל עיר נפרדים? ועוד אחרי הצהרות ה´לנצח´?

הוא הודה שהוא מתחרט….

היא הפסיקה לשורר

ומשפט היום:  האם כבר שאלת אותה אם היא אוהבת את ירושלים ? 

(נרשם ב-1997, באחד הפורומים של  "גן השקמים" - שם בדוי)
©  כל הזכויות שמורות 

פורסם במקור ב-25 בנובמבר 2003,  במדור התמכרות לרשת, וירטואליה, בלוגים, פורומים ..

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אז מעל, הרבה מעל 25 שנים אני ברשת, החל ממה שפעם קראו לזה  BitNet, תקשורת בין-אוניברסיטאית. בין 7 ל-12 שנים בפורומים .....
אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, שאלה תמימה באיזה פורום של חינוך, אחד מתוך 20 הפורומים שהיו אז, בימי IOL. רשמתי שם כחלק מההודעה כמובן מאליו, את מספר הטלפון בבית, בעבודה, כי אחרת - איך יענו לי, על מה ששאלתי שם? - חשבתי.
והתקשרה אלי אחת, מלאכית בשם ציפי, וצעד צעד לימדה אותי לפסוע בשבילי החדש-החדש הזה.  ובו-בזמן, הסירה ממני את שאריות התמימות האחרונות, או לפחות כך חשבתי אז.
נזכרתי באותם ימים, תוך כדי עיון בתיקיות ישנות, שהרבה מהן מחקתי, אחרות אני מוחקת, ועוד אחרות מועטות, ששמרתי מאז, כמו הסיפור הזה שרשמתי לעיל.