על החיים ועל מה שלידם

שיר שיש בו יותר מגרעין של אמת, והוא ללא ספק מעורר מחשבות,

ובמיוחד לקראת החגים הקרבים, ואיתם סוג של חשבונפש. פרטי וגם כללי יותר.

נדמה לי שראיתי שהשיר חובר מתי שהוא ב-2011, כך שייתכן

שרובכם הקשבתם לו כבר. אני בכל אופן קיבלתי אותו במייל אתמול.

(שייקה לוי - נומי ארץ)

https://www.youtube.com/watch?v=VTI-bSJtQ1g

ראיתי שרץ עכשיו שאלון על עבודה, וזה נתן לי רעיון לכתוב קצת על העבודות בחיי, ובעיקר אלו של פעם מזמן. 

המצב התעסוקתי שלי לעכשיו - עובדת, אבל אני בתקופה של מחשבות אם לצאת לגמלאות או להמשיך.
אם באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על החלטות בכל מיני צמתים של החיים, על הצורך לדמיין איך זה יהיה

בכל מיני אפשרויות של בחירה, וממש לנסות לדמיין את עצמי בדרכים שונות, אז בימים אלו זה קורה לי לא

מעט בדיוק בנושא הזה - של העבודה. לפעמים אני מרגישה שכבר עבדתי מספיק ודי, וזה הזמן לנוח קצת

ולעשות דברים אחרים. אבל מצד שני אני מרגישה שאני עדיין תורמת ו"במלוא כוחי" - אולי לא ממש "במלוא"

כי כבר היו לי תקופות חסונות יותר, אבל בכל אופן - מסוגלת להמשיך עוד ולעשות את זה טוב. 

כמה שעות ביום אני עובדת - בשנים האחרונות זו משרה מלאה בשעות שפויות 7:30 עד 15:30.
8 שעות ביום.  אני לא נשארת לשעות נוספות. אבל היו שנים שעבדתי במספר עבודות שונות מידי יום כמעט,
ואז גם שעות העבודה שלי היו ארוכות מאד. להגיד או לכתוב "מצאת החמה עד צאת הנשמה"
לא יהיה סתם ביטוי קלישאתי, כי היו ימים שיום העבודה התחיל עוד קודם לצאת החמה, באחת
האשמורות של הלילה, והסתיים ...  לא יודעת מתי. כמעט שלא נותר זמן לדברים אחרים,
עד שהבנתי שאני בסוג של בעיה, שכל התחום הזה  הפך להיות כפייתי משהו. ושזה פגע באורח
החיים הרגיל, הנורמלי, ובעיקר - שאני כנראה עומדת לאבד משהו אחר, חשוב בהרבה יותר.
כל העניין הזה דרש תשומת לב מיוחדת, טיפול. וכך עשיתי, ונרגעתי. 

מרוצה מהתנאים? מהעבודה? מהשכר? - כן. הנה, זו שאלה שאני יכולה להשיב עליה בקיצור. כן, מרוצה. 

באילו עבודות הספקתי לעבוד - לפני שאכתוב באילו עבודות הספקתי לעבוד, עלי לציין שהתחלנו לעבוד בקיבוץ
כבר בהיותנו בכיתה ד'. אחרי שעות הלימודים. בתחילה זה היה חצי שעת עבודה מידי יום, וככל שגדלנו
גם עבדנו יותר שעות ביום, עד לשעתיים וחצי, אחרי או לפני שעות הלימודים. 

אני זוכרת שלהעניש ילד בכך שהוא לא ילך לעבוד ביום מסויים בגלל איזה דבר שעשה נחשב לעונש חמור
מאד.  ולפירוט העבודות - עבודות חקלאות בקיבוץ - עישוב עשבים שוטים (יבלית, רג'לה ועוד... )
בשדות בוטנים, פלפלים, עגבניות, איסוף זחלי פרודניה בשדות שתילי הבוטנים. זריעת פקעות סייפנים,
זריעת בוטנים, איסוף תפוחי אדמה, איסוף בוטנים, קטיף תפוזים, קטיף פלפלים, מיון הסייפנים ואיגודם
לאגודות, מיון פקעות הסייפנים לפי גדלים שונים, וגם ניקוי הפקעות מציצי השורשים והכנתם לזריעה מחדש.
מתן חיסונים לתרנגולות נגד איזו שהיא מחלה איומה שכבר שכחתי את שמה. אולי ניו קאסל
או 'קללה' אחרת. העבודה המסויימת הזו נעשתה בשעות הלילה, והחיסון נמרח במין מברשת קטנה
ומיוחדת בפי הטבעת של התרנגולת. זו אגב הייתה העבודה היחידה שכאשר במקרה נודע לאמי ששובצתי
אליה היא 'העזה' והתערבה ואמרה שהיא לא מסכימה בשום אופן שאעבוד בה. גם בגלל שזה בשעות הלילה,
וגם בגלל שהעבודה הזו לא לגילי. זה היה מאד נדיר שהורים התערבו בשיבוץ לעבודות

בקיבוץ של אותם ימים. אני בינתיים כבר הלכתי לעבודה בלילה השלישי ברציפות. כעבור איזו שעה וחצי ראיתי
את אמי מגיעה, ניגשת לאחראי ומושיטה לו פתק שרשם סדרן העבודה. זו הייתה פונקציה מאד רצינית, סדרן העבודה.

היא אמרה לו שאם דחוף להם לעשות את העבודה הזו היא מוכנה להחליף אותי. וכך שיחררו אותי,
כשעה לפני תום המשמרת, ובפעמים הבאות ששובצתי ללול זה כבר היה לאיסוף הביצים, השכם בבוקר,
או להאכלת התרנגולות. 

עבודות נוספות שעבדתי בקיבוץ - במטבח, וכן תורנויות בחדר האוכל בשעת ארוחת הערב, בתקופה שכו-לם אכלו שם. (כי עכשיו זה כבר לא כך). העבודה כללה הגשה, איסוף הכלים המלוכלכים, ניקוי השולחנות,
פינוי וניקוי עגלות ההגשה, איסוף כל מה שנותר, פינוי הזבל ולבסוף טאטוא ושטיפת הרצפה.  
עובד מיוחד היה אחראי לנושא שטיפת הכלים.

עוד עבדתי במפעל של הקיבוץ (לא אכתוב את שמו), עבודה מונוטונית משהו, אך דרוש היה חוש טכני

מסויים לטיפול בתקלות שארעו במכונות לעיתים תכופות, וכן עבדתי גם במעבדה של בית הספר בקיבוץ,

ובפינת החי. 

אם הייתי מנהלת חברה או מקום שבו עבדתי הייתי עושה משהו אחרת? מתנהגת אחרת כלפי העובדים שלי? 

האם התפטרת פעם? למה עשית את זה? כן, פעם אחת כי עברתי מקום מגורים, ממקום אחד למקום אחר רחוק ביותר מ-40 ק"מ, ופעם נוספת כי הייתי צריכה לשנות היקף משרה ולעבוד במשרה חלקית למשך תקופה,
ולא איפשרו לי. לא ארחיב על זה כעת.

האם פיטרו אותך? על רקע מה? לא פיטרו אותי. 

אם היית בוחרת עכשיו מקצוע ועבודה חדשים מה היית רוצה לעשות או ללמוד? מזה כשנתיים אני לומדת
במקביל לעבודתי משהו אחר ושונה, מתוך מחשבה אולי לעסוק בזה יום אחד. גם על זה לא אפרט בינתיים.

את חושבת שהיית יכולה לעבוד מהבית? היית רוצה? בעבודה הנוכחית לא נראה לי שהייתי יכולה לעבוד מהבית ומצד שני – מקום העבודה שלי ממש קל"ב. אבל – אם הייתה מתאפשרת לי עבודה שבחלקה היא עבודה מהבית ובחלקה לא – הייתי שוקלת בחיוב.

אם היית זוכה בכמה עשרות מליונים ולא היית צריכה לעבוד לפרנסתך - האם היית עובדת בכל זאת?

אם........ חלום נחמד דווקא, וכן, הייתי עובדת בכל זאת. 

קנקן כתב פוסט על סקס במקרר וחיות אחרות

ורשימתו הזכירה לי עוד סיפור סקס במקרר וחיות אחרות

זה קרה בקיבוץ שגרתי בו בשנות ילדותי ונעורי, עד אחרי הצבא.

תמיד היו משאירים במקרר הגדול של המטבח המשותף ארוחת לילה, לכל עובדי משמרת הלילה במקומות

השונים, והיו הרבה כאלה - עובדי הרפת, והלול, אותם שקמו להשקייה מאוחרת או לקטיף מוקדם במיוחד,

שומרי ושומרות הלילה וכו'. כמובן שבאותו מקרר איחסנו במקום שמור ונעול גם מצרכים שיועדו להכנה

ביום שלמחרת לכל חברי הקיבוץ.

 היה לנו מורה לטבע, איש יקר בשם שמעון דרזנין ז"ל.  באותו ערב הוא השאיר במקרר של הקיבוץ

חומר יקר ערך - סְפֶּרְמָה של פַּר, בצנצנת זכוכית.  הוא תיכנן להעביר הרצאה למחרת בבוקר

לרפתנים הקבועים, במעבדה של הקיבוץ, שלא היתה אלא צריף עם הרבה מבחנות,

וחומרים מסודרים בצנצנות בגדלים שונים, בתוך ארון ובמדפים פתוחים, ובחדר סמוך

אולי 3-4 מיקרוסקופים, וכמה מבעירי בּונזן (אם אני זוכרת נכון את שמם), כיורים וברזים, וזהו, בערך.

מקרר לא היה באותו צריף מעבדה, ולכן הוא השאיר את "נושא ההרצאה"

במקרר היחיד של הקיבוץ, בפינה אחת מתוך התא הפתוח לטובת עובדי משמרת הלילה.

למחרת כאשר בא לאסוף את הצנצנת עם התכולה, הוא הופתע לגלות שנעלמה.   למיטב זכרונו,

כך אמר, הוא אכן רשם בחתיכת פלסטר "לא למאכל" ואף זכר שהדביק את הפלסטר על הצנצנת. 

אך לא פעם נהגו חברות הקיבוץ ובפרט המטפלות והאקונומיות לרשום זאת רק בכדי למנוע

מאנשי משמרת הלילה להינות ממטעמים שלא היו מיועדים להם, אלא לטף.  מיני פודינגים, מעדני ג'לי

ומעדנים אחרים.

בכל אופן - עד עצם היום הזה לא נודע מי "נהנה" מתכולת אותה צנצנת, ואכל את תוכנה. 

אולי במחשבה שהיה זה לֶבֶּן או אולי מעדן אחר.

זה לא שאינני זוכרת איך חגגנו, ותחפושות שהתחפשתי בשנות ילדותי הרחוקות, אך על מנת לכתוב

את הרשומה רציתי גם לחפש בין הצילומים הישנים, ומצאתי רק מעט תמונות שהצהיבו בחלוף השנים.

פעם לא היו התחפושות המוכנות כמו היום, וחג הפורים היה גם החג של האמהות היצירתיות.

בשנות ילדותי המוקדמת אמי החליטה עבורי למה "כדאי" לי להתחפש,  

וטרחה על היצירה זמן רב לפני החג עצמו.

היה לה ארגז גדול, שבו היו בדים נפלאים ושונים, רקומים בזהב ובכסף, בדי שיפון, אורגנזה, תחרה מרשרשת וטול, בדים חצי שקופים, ובדים עבים, ומיני ציפויים מקושטים ורקומים לכריות ולשמיכות,  ועוד כהנה וכהנה, ומהם היא יצרה לי את תחפושותי.  הייתה לנו מכונת תפירה זינגר, ואמי  ידעה את מלאכת התפירה.

אני זוכרת תחפושת שאמא חיפשה אותי לחתן, הייתי אז כבת 3 או 4.  הכלה הייתה בן, ילד  שהיה קרוב רחוק שלנו, אך גר בקרבת מקום.  וכך הלכנו ברחובות יפו, שם גרנו, אני בתחפושת חתן (ואינני יודעת באיזו עדה בדיוק זו היתה תלבושתו של החתן), והבן בתחפושת כלה. 

אני זוכרת שהרבה אנשים עצרו אותנו, מתלהבים מהתחפושת, שואלים את אימי איך היא יצרה אותה, ומהיכן השיגה את הבדים. ואמי הייתה אז מלאת גאווה ואושר.

אחר כך היה חג הפורים בקיבוץ אליו עברנו.  אותו ארגז קסמים עם בדים נפלאים שימש הפעם לא רק אותי, אלא את כל המתחפשים שבקבוצת הגיל שלנו. אם כבר שיתוף – אז עד הסוף.

מספר שבועות לפני פורים הרבה ילדים הגיעו אלינו לחדר, לנבור בבדים ולבחור את הדרוש

להם לתחפושתם. אני זוכרת תחפושות לליצן, למלכת הכוכבים, לתוכי, להולנדית, לחסיד ועוד,

והכל הכל היה עשוי בעבודת יד, כי את מכונת התפירה שהייתה לנו אימי צריכה הייתה לתת למחסן

הבגדים של הקיבוץ כאשר עברנו לשם, שוב במסגרת אותו שיתוף קיבוצי ידוע

("כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" / או "כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו").

צירפתי פה תחפושות אחדות. 

בערב פורים, כל חבר הכין משלוח מנות, וכל חבר קיבל משלוח מנות. לא היה אף אחד שלא הכין או

חלילה שקופח ולא קיבל.  אני זוכרת שחברות הקיבוץ היו טורחות במאפיה היחידה שהייתה,
על מיני מאפים מתוקים, אוזני המן ועוד אחרים, שיהיה טעים ומגוון משלוח המנות.

מסיבת הפורים הייתה נפרדת. הייתה מסיבת הפורים של הילדים, בשעה מוקדמת יחסית, ובה

לרוב היינו מעלים מחזות. כך היו קבוצות שהעלו מחזות כמו הנפש הטובה מסצואן,

כמו סיפורי הרשלה מאוסטרופול, ועוד ועוד, והיו כל מיני מחזות היתוליים, פליטונים וסקצ'ים כאלה,

מעין הופעות סטנד אפ של היום. וכמובן תחרות התחפושת המנצחת, ואני כבר לא זוכרת מה היה הפרס.

אבל שום דבר לא השתווה למסיבת הפורים של המבוגרים שאליה הייתה הכניסה רק לבוגרים ממש,

כיתות י"א-י"ב, והחברים המבוגרים, שהעלו כל מיני פליטונים שלנו כילדים אסור היה לראות, הם היו

"למבוגרים" – קצת כחולים או גסים, ובכל אופן, אנחנו היינו מתפלחים ונעמדים בצידי חלונות חדר האוכל,

ומתאפקים שלא להתפקע מצחוק למראה התחפושות הגסות משהו, והפליטונים הזימתיים.

למחרת היו משחקים היתוליים בתחנות שונות, כאשר בכל תחנה היו המון פרסים ומתנות לזוכים.

כולם היו מחופשים כמובן.

וכמובן יש לי עוד זכרונות מהתחפושות של ילדי, ועכשיו גם של נכדי, אבל עד כאן להפעם.

פורום שמח ומבדח לכולכם.