על החיים ועל מה שלידם

אמא, למה אבא בוכה?? - כך שאלתי בפעמים המעטות שראיתי את אבא בוכה.  ואמא תמיד אמרה לי – "הוא בטח נזכר, Ruu, הוא נזכר".  יום השואה.  אני זוכרת את ציון יום השואה בשנים שהייתי בקיבוץ.  זה היה קיבוץ שהחברים בו התפלגו לכאלה שהגיעו מפולין, ולכאלה שהגיעו מגרמניה.  שורדים, ניצולים.  בערב הזה ישבנו כולנו, כל החברים וכל הילדים בחדר האוכל.  הייתה דממה.  הערב החל עם נגינה שקטה, לפעמים חליל צד או כינור, לעיתים שיר שהושר, והקראה של קטע ספרותי או שניים.

ואחר כך עלו חברים לבמה.  לא ביחד. כל אחד לחוד. ורק מי שרצה.  על הבמה היה כסא בודד, ושולחן קטן ובו קנקן מים.  כל מי שעלה לבמה ניסה לספר את סיפור הישרדותו, את הסיפור הפרטי שלו ושל משפחתו.  אני כותבת 'ניסה' לספר, כי לא תמיד זה הצליח.  היו שרצו לספר ובכיים החנוק קטע את דבריהם, והם לא הצליחו להמשיך. לא באותו ערב.  היו שנזקקו לא רק למים, אלא גם לסיוע של אחות הקיבוץ, שישבה בשורה הראשונה, קשובה ודואגת.  גם בין קהל המאזינים נשמע לא פעם בכי.  אני זוכרת סיפורים של בערך 40 חברים שונים מאותו קיבוץ. לא כולם סופרו בשנה אחת. אבל לאורך השנים, בכל ערב 6-7 או פחות שמצאו את הכח לספר.  בעיקר זכור לי סיפור של אחת המורות שלי, חנה.  חנה סיפרה איך כל משפחתה הושמדה בשואה, איך היא שרדה את מסכת הניסויים הבלתי אפשרית של מנגלה, היא סיפרה איך הגיעה לארץ, ומצאה קשב אצל ניצול שואה אחר, שמואל, שגם הוא איבד את משפחתו בשואה. היא סיפרה לו שלא תוכל לעולם ללדת, והוא הסכים להנשא לה בכל זאת. הם הצטרפו לקיבוץ, עבדו, ותרמו כל אחד במה שיכול היה לתרום. חנה הייתה מורה, שמואל עבד בחקלאות.  אני זוכרת שבאיזה יום אמי חזרה ואמרה בשעת המשפחה בחדר – "היום יום חג הוא, היום יום חג גדול הוא", ולא ידעתי על איזה חג היא מדברת. מבחינתי זה היה סתם יום של חול, אבל שאלתי אותה – על מה החג? והיא אמרה – "חנה בהריון",  "חנה ניצחה אותם".

אחת המשימות שלנו, של קבוצת הילדים שלנו בקיבוץ לקראת מסיבת בר/בת המצווה הכללית והמשותפת לכל ילדי הקבוצה הייתה – לכתוב חוברת / ספר על הילדים בשואה.  לנסות ולדובב את חברי הקיבוץ, ולכתוב את הסיפורים שלהם.  כך נחשפתי לעוד סיפורים, שסופרו לי באופן פרטי, מחוץ לערב יום השואה, והעליתי אותם על הכתב בחוברת המשותפת של הקבוצה.  אבל שוב היו רק מעטים שהסכימו לספר. [אבא שלי לא הסכים, אבל דמעות זלגו מעיניו כשביקשתי ממנו – 'ספר לי'].  כך יצא שהחוברת הזו הכילה גם שירים וסיפורים שכבר פורסמו במקומות אחרים, כמו השיר "פונאר", כמו סיכום הספר של לנה קיכלר "מאה ילדים שלי" ועוד ספרים אחרים, כמו השיר "אל נא תאמר הינה דרכי האחרונה" ועוד.  כמובן – היו גם שירים שאנחנו הילדים כתבנו בעצמנו, ומחשבות וכו'. כל זה נאסף ונכרך בספר "נושא בר/בת המצווה – ילדי השואה".

הורי היו מאלו המעטים מאד באותו קיבוץ, שלא הגיעו מתפוצת פולין או גרמניה. אבא היה יליד יוון.  גם לשם הגיעו הגרמנים הנאצים, והשמידו קהילות שלמות.  ידועה בעיקר קהילת סלוניקי, אבל לא רק. היו עוד קהילות ביוון שנמחקו כליל. אחת מהן הייתה העיר בה אבא נולד. הוא איבד את אביו, והזיכרון האחרון שלו מאבא היה איך הנאצים גררו אותו ברחוב, קשור לעגלה עם סוס.  אבא איבד גם את אחותו הקטנה באושוויץ, וגם את הדודות שלו, אחיות של אביו ודוד אחד.  הוא עצמו ברח לאחר שכבר היה באחת הרכבות, וחבר לעוד שני נערים שברחו, ובדרך לא דרך הגיע לארץ.
אבא היה בין המאושרים המעטים, שלא כל משפחתם נספתה. הוא מצא את אמו, ועוד אחות, ואח. יכולה הייתי לספר עוד על תכנית הרדיו שבמשך שנים ארוכות כל היישוב היה מרותק אליה – "המדור לחיפוש קרובים" – קראו לה.  זו הייתה רבע שנה – לעיתים יותר – שבה כולם היו מרותקים למקלטי הרדיו – שמא ישמעו שם של קרוב משפחה, עוד מישהו שניצל מהתופת, ופונה, ומחפש...  אבא גם היה בין האומללים הרבים שלא הצליחו לספר על אותם ימים אפלים. כלום. שום מילה, עד יום מותו.  את המעט שאני יודעת סיפרו לי קרובים אחרים. בן דוד ששרד, או "בני עיר" מעטים. ספורים. ואבא רק בכה, ואני אז ידעתי - שכשאבא בוכה הוא נזכר.

השנה קיבלתי מצגת שהכינה חברה, אורית סלינס, ואני מרגישה צורך לשים אותה פה.

http://www.youtube.com/watch?v=jfDoqQdsPzQ&feature=youtu.be

עוד רציתי לספר על שיר מרגש בלאדינו – עצים בוכים לגשם, והרים לרוח ...  במקור יש במילות השיר שורה "באדמת ניכר אמצא מותי" – יהודי יוון שינו את השורה הזו ושרו בדרכם למחנות –
"באדמת פולין אמצא מותי".   פה השיר מושר בפי אתי בן זקן.

http://www.youtube.com/watch?v=exrCpJitR3c

אני רוצה לסיים במילותיו של אברהם שלונסקי –  http://teachers.org.il/data/hay/files/8061/9002.htm

"נדר / אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כול-הם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם."

יהי זכרם של הנספים ברוך.