על החיים ועל מה שלידם

ושרשמתי באיזה מקום את הסיסמא .... 

כל כך הרבה זמן חלף מאז שרשמתי פה משהו, וגם הפעם האחרונה היתה ממש בקטנה. 

מאז ה-9/2013 או 10/2014  קרו כל כך הרבה דברים .... 

נולדה לי נכדה חדשה ........ אחות ל-ל. שעליה סיפרתי לכם כבר,   והצלחתי לזכור איך מצרפים תמונה

הצעיר השתחרר, ונרשם לטכניון, ואוטוטו מסיים תואר ראשון וכבר נרשם לתואר שני, והספיק לנסוע פעמיים לייצג 

את הטכניון באיזה פרוייקט בחו"ל, ועשה זאת בכבוד, יש לומר, 

הנכד הבכור שעשה אותי סבתא כבר חגג בר מצווה, 

הבת הגשימה חלומות, ועוד מעט תרחיק מפה למקום אחר, כי היא חושבת שעכשיו תורו של האיש שאיתה

להגשים חלומות, והיא הסכימה ללכת אחריו ואחרי חלומותיו,  והיא תחסר לי כל כך הרבה,

ואני כבר מתגעגעת, ולנכדים גם , אבל אולי זה גם אומר שאוכל לבקר אצלה ככה, מפעם לפעם, בלי 

להכביד מידיי,  ואיזה מזל שיש ווטסאפ, וסקייפ, ואומרים שזה מקרב קצת כשרחוקים, אבל זה לא באמת הדבר האמיתי, 

אני עדיין עובדת, אבל כבר מתחילים לחשוב על היציאה לגמלאות, ויש המון תוכניות, וכבר יש חפיפה עם מי

שאמורה להחליף אותי, וגם בעניין הזה יהיו כל מיני שינויים לא צפויים - וכבר שאלו אותי אם ארצה להמשיך לעבוד 

ב-30% משרה אחרי שאצא לגמלאות , כי ............ והסכמתי , 

אני ממשיכה גם עם הלימודים בוינגייט - אני בכלל לא בטוחה שכתבתי על זה, ואני כל הזמן "נשארת כיתה" 

כי לא מאפשרים לי לצאת מהעבודה ליותר מיום אחד בשבוע, וכך יוצא שהסטודנטים שהתחלתי ללמוד איתם כבר סיימו, 

ואני ממשיכה בעצלתיים, וחוברת לסטודנטים חדשים, ומרגיעה אותם שבטח גם הם יעקפו אותי....... 

אני מסוג האנשים האלו שאוהבים ללמוד, לא כי אולי "יצא לי מזה משהו....." לא, פשוט אוהבת ללמוד כדי ללמוד. 

לא בטוחה שהצלחתי בכלל להסביר את עצמי. 

והייתי במספר טיולים, בחלקם עם האיש שאיתי, ובחלקם עם חברה... וחוויתי כל מיני דברים קצת של יום יום, וקצת

חד פעמיים שלא היו בכלל ברשימת הדברים שצריך לעשות לפני שמחזירים ציוד, לדוגמא - ערב קריוקי שבכלל לא העליתי

על דעתי שאצליח להנות ממנו, וזהו, עבר מלא זמן, ופתאום התחשק לי 

לראות מה קורה פה בישרא, ולראות אם בכלל אני מצליחה להכנס. 

אז באתי, אולי לקצת ואולי ליותר מזה. 

רציתי לספר על יום כיפור אחד, וגם אצלי אחד מהמשמעותיים ביותר בחיי אם לא ה-... היה בדיוק אותו אחד מלפני 40 שנה,

אוקטובר, שנת 73.

גרנו אז באילת, משפחה קטנה. האיש שלי של אז, אני, הבן הגדול שהיה בן 3 וקצת, וגם הקטנה - אז בת 4 חודשים.

כל יום כיפור בערך מגיל 12-13 נהגתי לצום. לפעמים רק חצאי ימים, ולרוב צום מלא, של יום שלם, "כמו הגדולים".

בערב יום כיפור של אותה השנה הייתי עסוקה בבישול הארוחה המפסקת, ובאפייה של עוגות שמרים שלמדתי

להכין ימים מספר קודם. כל כך התלהבתי מהקלות של הכנת עוגות השמרים שאפיתי המון עוגות באותו יום שישי שהיה גם

(כמו היום) ערב יום כיפור 73 - 6 או 7 או אפילו יותר. תבניות מאורכות ממתכת נכנסו ויצאו מתנור האפייה, ובהן
העוגות הנפלאות, חלקן מחביאות בתוכן מגוון פירות יבשים קצוצים, אגוזים ושקדים, ותפוחי עץ חתוכים לקוביות קטנות
וקינמון,  וחלקן מגולגלות למעין רולדות עוטפות בתוכן שוקולד , קקאו או ריבה. ריח נפלא נישא באוויר. וזממתי שעם
פרוסת עוגה אחת או שתיים וכוס קפה אסיים את הצום, למחרת.

האיש שהיה איתי אמר שהוא לא יצום, והחלטנו שהוא יקח את הגדול בבוקר לחברים. ילכו שניהם, הוא ברגל והבן על

תלת אופן לבית החברים שמול הים, יישארו שם למספר שעות עד מעט אחר הצהריים, לא מעבר לשעה 13:00 הם

יחזרו הביתה, שעות בודדות לפי סיום הצום. לאחר שהם יחזרו הם יאכלו, ואני אשכיב את הגדול לשנת הצהריים,

וזהו. קצת לפני סיום הצום אולי נלך כולנו לבית הכנסת הסמוך לתפילת הנעילה, ואז נחזור ואסיים את הצום.

תכננו ממש הכל עד למוצאי יום כיפור. העוגה שיקח לחברים, והכל. אני בינתיים אשאר בבית עם הקטנה, ואצום

ככל שאוכל. הכנתי לי ערימת עיתונים, וספרים, וקיוויתי שהיום השקט הזה יעבור מהר ובקלות.

לאחר הארוחה המפסקת הקלה, הקפה האחרון של לפני הצום ופרוסת העוגה (שהיתה טעימה להפליא) שלצידו

נכנסנו בקלות לשקט של היום המיוחד המייסר והמהורהר הזה. כאשר ירד הערב והחל להחשיך והאוויר היה טיפה קריר

יותר הסתובבנו קצת בשכונה עם עגלה אחת, ועם טיולון אחד בשביל הגדול, למקרה שיתעייף, למרות שלרוב הוא העדיף

על הידיים במקרים כאלה, אבל ליתר בטחון. הכל היה שקט ונהדר, והכבישים ריקים. הילדים נרגעו, ואנחנו חזרנו

הביתה.

למחרת הכל תקתק בדיוק כפי שתיכננו. השעה 13:00 חלפה, והם עדיין לא חזרו. זה נראה לי מוזר.

גם מכוניות נשמעו ברחובות, לא מעט.  חשבתי לעצמי - אולי תיירים ששכרו רכב ולא יודעים דבר על היום המיוחד הזה

הם אלו שנוסעים. אבל ככל שחלף הזמן ראיתי שלא תיירים אלו, אלא רכבים צבאיים ואחרים.

קצת לפני השעה 14:00 צלצל הטלפון. האיש סיפר שהוא כבר מגיע, הם התעכבו קצת בבית החולים, הוא יספר לי

כאשר יבוא. שאני לא אדאג, הכל בסדר. גם הילד בסדר. עוד בטרם הסתיימה השיחה, נשמעה  אזעקה. מחרישת אוזניים,

ומטוסים מעל, ואנשים החלו להתרוצץ ולחפש  מישהו שיפתח את המקלט. פתחתי את הרדיו, וכבר נשמעו

סיסמאות.

הם הגיעו תוך שעה קלה - בערך ב-15:00.  הילד נראה בסדר, וגם האיש. הוא ביקש שלא אשכיב את הילד לישון.

הוא סיפר סיפור מוזר - הם היו כאמור אצל החברים, תוך שהם יושבים בסלון, מדברים ומעבירים את הזמן, הילד יצא

למרפסת הסמוכה. מכל הדברים שהיו שם דווקא חבל הכביסה ריתק אותו, ובמיוחד האטבים שאחזו בבגדים מעטים,

בתחתונים וגופיות של החבר. הילד הסיר את האטבים וחזר והידק אותם לחבל, וכך עד שאחדים מהם התנתקו ונפלו,

ובעקבותיהם גם מעט הבגדים שהיו תלויים. מפעם לפעם הוא דיבר ספק לעצמו ספק עם אביו ועם החברים,

ואז היה שקט, ולאחריו הם שמעו חבטה. מלמטה.  ושוב שקט במרפסת והילד לא היה שם. אבא שלו רץ

למטה מהקומה השלישית של החברים, ושם הוא מצא אותו מוטל, עם איזה זוג תחתונים בידיו. והוא בכה.

אחרי כמה שניות של שקט הוא בכה. הם נסעו לבית החולים לבדוק אם לא קרה לו משהו, אחרי הכל הוא

נפל מקומה שלישית. הוא בוכה ואולי חטף מכה רצינית. בבדיקה קצרה לא נראתה אף לא שריטה. כלום.

בבית החולים בדקו אותו, ואחד הרופאים אמר לאיש - קח אותו הביתה, נס קרה לך, והילד יצא בלא כל פגע

מנפילה שהיתה יכולה להסתיים באסון. תברך הגומל, ותדאג שלא ירדם לזמן ארוך. תעקוב אחריו. האם הוא מקיא?

האם הוא ישנוני מעבר לרגיל? האם הוא ממקד את המבט? או אולי לא? אם משהו ייראה לכם חריג - כל דבר - תבואו.

האיש שם לב שתוך כדי שהוא מחכה למכתב השחרור נוצרת תכונה מאד מאד מיוחדת בבית החולים. נוהל חירום,

ונאספים רופאים בחיפזון, ואחיות גם כן. הוא יצא מבית החולים, לקח מונית הביתה, וכבר במונית שמע את הסיסמאות.

קראו לו. השמיעו גם את הסיסמא שלו, של אחד מגדודי הרגלים.

הילד הרגיש טוב. האיש אמר - אני תיכף צריך לזוז. לקח מעט דברים, ואת כל העוגות חוץ מאחת, שתהיה בשבילנו,

וזהו. תוך שעה הוא כבר היה מוכן, נשיקות לילדים, לתנוקת בת 4 החודשים, לגדול בן השלוש וקצת, וגם לי,

"תשמור על עצמך ותכתוב", אמרתי לו, - ביקש שאשמור על הילדים ונסע. והוא גם חזר, אחרי איזה כמעט חודש.

חודש קשה, כי הוא לא כתב, ולא ידעתי מה קורה איתו. אבל - הוא חזר. והוא היה אחר כשהוא חזר. אבל הוא חזר.

וזה היה יום הכיפור ההוא בשבילי.

פעם, לפני המון שנים היו לי קצת בעיות בעבודה, שדי עצבנו אותי. אבל איך ששיתפתי אנשים
משם שאני הולכת לדבר על זה או להעיר או להתרגז או לשוחח עם מישהו "מעל", תמיד היה 
זה שאמר לי או זו שאמרה לי "תבליגי תבליגי". אז הבלגתי פעם ועוד פעם ועוד המון פעמים.
ובאותה תקופה זה ממש לא היה לי פשוט להבליג.

כשסיפרתי את זה לידיד טוב שלי הוא אמר - "בפעם הבאה שיגידו לך 'תבליגי תבליגי'
את יכולה להגיד להם שבאוזנייך זה נשמע יותר כמו "יאללה בלגנים". "הצליל של
ה'תבליגי' מזכיר לי 'בלגנים' - תגידי להם". מה שאומר - סוג של אישור לפתוח
בכל זאת את הפה, בלי לחשוב כל כך על השלכות בפוטנציה. אז באמת כך היה - השתמשתי
בהצעתו  וב"תבליגי תבליגי" הבא, אמרתי בדיוק את מה שהוא הציע. וזהו. ויותר אף אחד
לא העז לומר לי את זה. אבל -

לא פעם יצא לי להגיד את זה לעצמי או לחשוב את זה לעצמי. סוג של "תספרי עד 50" שאמא שלי
נהגה להגיד לי" ברגעים "ג'ינג'יים" שלי. אז הבלגתי המון פעמים.

וגם אתמול כמעט הבלגתי. אבל אתמול בכל זאת היה הבדל אחד -

זה התחיל מזה שנכדי הגדול לקח אותי לצד וביקש ממני לצלם אותם, את המשפחה -

"סבתא - תצלמי אותנו בסלולרי שלי - אותי, את אבא, את ש' (זוגתו),
ואת ל.(אחותו למחצה). אני רוצה את זה בשביל להכין מתנה לאבא ליום ההולדת". 
(לאבא שלו יש יומולדת עוד מספר ימים). כמובן שהסכמתי. "בסדר", אמרתי.
המשכתי להגיש מאכלים לשולחן, וכולם אכלו, והיתה אווירה ממש נעימה.
ואז באיזו "פאוזה" מהאוכל הוא הגיש לי את הנייד, על מנת שאצלם. הפעלתי את המצלמה,
והתכוננתי לצלם.  ארבעתם במילא ישבו סמוכים זה לזו.
בכל פעם שרציתי לצלם אותם לקחה זוגתו של הבן חלק של עיתון והסתירה את עצמה. כך איזה

5-6 פעמים. לא צילמתי כמובן. אבל גם לא הבנתי מה הסיפור, עד שהיא אמרה לי -
"אני לא רוצה להצטלם". "למה?" - שאלתי. "אני לא רוצה". "אבל ... מ' ביקש
שאצלם את כולכם, אז אני לא מבינה למה לא ..." "אני לא רוצה".  ואז גם
ל. נכדתי אמרה - "אני גם לא רוצה".  וואווו, זה חירפן אותי ברמות.
להגיד להם למה הוא ביקש לא יכולתי, כי זו אמורה להיות הפתעה. וממש לא הבנתי
מה הסיפור, הרי במחשב שלי יש אלפי צילומים של זוגתו ושל ל., של ל. לבד ושל הבן
וזוגתו בהרכבים שונים, ופשוט לא הבנתי מה קרה שדווקא כשנכדי האהוב ביקש היא לא
רצתה. זה הפך להיות סיפור ממש מכוער, כאשר גם בני התערב ושאל אותה - "בעצם למה לא?
הוא מבקש כל כך יפה, וזה באמת לא משהו גדול כל כך.". 
"אני לא רוצה להצטלם". היא חזרה ואמרה. בני שאכן יש לו לפעמים פתיל קצר לקח
את נכדי ועזב את הבית. כועס. זוגתו ו-ל. נשארו. המשכתי להגיש קינוחים ושתיה,
וסיפרתי לה את הסיבה שנכדי ביקש שאצלם אותם. לא נראה שזה הזיז לה. הפעם לא יכולתי
יותר להבליג, ואמרתי לה דברים -
אמרתי לה שבטח היא שמה לב איך האמירה שלה ישר השפיעה גם על ל., ושזה עלול להעכיר
את היחסים ביניהם, אמרתי לה שאני לא חושבת שזו היתה בקשה גדולה כל כך, ושנדמה לי
שהיא פשוט הגזימה, וציערה מאד את מ. נכדי, ושזה הכאיב לי באופן אישי ברמות.
ואמרתי לה עוד דברים. כל אותו הזמן היא ספק הקשיבה, מפעם לפעם היא פלטה "את צודקת"
רפה כזה, והסתמסה עם אנשים. לא יודעת עם מי, אולי חברות שלה.

אני קצת שיחקתי עם ל. ופתאום היא קמה, ואמרה שהיא הולכת. כמובן שהצעתי להסיע אותן,
אבל היא אמרה שלא, חברה שלה תסיע אותן.  היא לקחה את ל. והן יצאו. היא בקושי אמרה
לי שלום, וגם ל. לא השיבה לי כשבאתי לתת לה חיבוק ונשיקה.

כל הערב הסתיים בתחושה נוראית. וכל זה רק בגלל שה'תבליגי' שאמרתי לעצמי נשמע לי
יותר כמו 'יאללה בלגנים'.

אני לא יודעת מה עכשיו.

זה היה בבוקר אחד די קריר. כאמור לפני כמעט 10 שנים. הבוקר ההוא כמו כמעט כל הבקרים היה לחוץ.

כבר נפרדתי מהאיש לשלום כשהמונית צפרה לו בחוץ, קצת לפני שיצא לעבודתו, כבר הערתי את הצעיר,

והוא התארגן לקראת בית הספר, כבר סיימתי כמעט להכין את הכריכים, לצעיר ולי.  כל מה שנשאר הוא

לארוז את הכריכים, להוסיף בקבוק מים לילקוט שלו,  לבדוק שלכלבה האהובה יש די אוכל ושתייה,

 להפרד גם ממנה לשלום, ולצאת. להסיע את הצעיר לבית הספר ולהמשיך ישר לעבודה.   יום שגרתי.

ואז שמענו את היללה החלשה הזו מחוץ לדלת. כשפתחנו את הדלת גור חתולים הביט בנו, וכבר ניסה

להתקרב מעט אל רגלינו, להתחכך בהן.  הצעיר אמר - "הוא בטח רעב. בואי ניתן לו משהו לאכול." לקחתי

קערית קטנה, ומלאתי בה קצת חלב, והוצאתי אל מחוץ לדלת. אמרתי לו - "אני אקח אותך עכשיו לבצפר,

ואמשיך לעבודה. אם הגור יהיה פה כשנחזור אחר הצהריים נכניס אותו הביתה, או שנחשוב מה

לעשות בו. (אני לא מתה על חתולים.) אם הוא לא יהיה - אולי זה סימן שאחד מהשכנים לקח אותו. הרי זה

בית משותף. או שהוא פשוט חבר לחבריו חתולי הרחוב". נסענו, וכאשר הוא חזר מבית הספר הוא התקשר.

"אני בבית, והחתול עדיין מחוץ לדלת. הוא חמוד".

כשהגעתי הביתה כעבור כשעה וקצת, ראיתי אותו שוב, והחלטנו להכניס אותו. תחילה קשרנו את הכלבה,

אחר כך השארנו את הדלת פתוחה קצת, והוא נכנס וישר טיפס על השולחן. שם נתנו לו צלוחית עם מעט גבינה.

"יש לו צבעים כמו של ביסלי", אמר הצעיר. "נוכל לקרוא לו ביסלי". "בסדר" אמרתי. "ביסלי. קודם נראה

איך הכלבה מסתדרת איתו, וגם נצטרך לשאול את אבא." שחררנו את הכלבה, והיא רחרחה אותו קצת,
התקרבה, אבל לא נגעה בו לרעה. כשהוא רצה להתרחק ממנה הוא טיפס למקום גבוה, שם לא תוכל להשיג

אותו. לשידה או לשולחן סמוך.

בינתיים חזר האיש מהעבודה. קצת ליטף, קצת הביט פה ושם, ואמר - "היא חמודה, אבל היא מכוערת נורא.

נראה לי שזו חתולה. אבל למה שניקח אותה? הרי יש לנו כבר כלב, ונצטרך לקחת אותה לחיסונים, ואולי גם

לעיקור, כשיגיע הזמן. היא חמודה, אבל מכוערת נורא", הוא סיכם. ואני אמרתי - "אתה יודע שאני

לא אוהבת חתולים. אבל כשמישהי כבר מחליטה לאמץ אותי - אז ממש לא משנה לי אם היא מכוערת או לא,

וברור שניקח אותה לחיסונים".

וכך היא אימצה אותנו ואנחנו הסכמנו. ומאז השתנו חיינו. היא שינתה את חייו של כל אחד ואחד מאיתנו,

היא היטיבה עם כל אחד ואחד מאיתנו בדיוק במקום הכי נכון, הכי מדוייק.

הכלבה שסבלה מחרדת נטישה תמידית ומידי בוקר פרצה ביללות ובבכי כאשר עזבנו אותה - מי לעבודה

ומי לבית הספר - פתאום כבר לא היתה בודדה, והיתה לה חברה-אחות להיות איתה ולהשתעשע איתה.

היא כבר לא יללה בבקרים.

הוא קיבל היום הצעת עבודה, ואני מאושרת שכך.

זה היה אחרי שני ראיונות למשרת סטודנט באיזו חברת היי-טק, אחד עם מי שאמור להיות הבוס שלו,
ראיון מקצועי יותר, בתחום העיסוק,  וגם סקירת קורות החיים - איפה למד, איפה שירת,
ציונים של בגרויות, ציונים של פסיכומטרי, ציונים של הקורסים שלקח בשנה וחצי הראשונים בטכניון,
קצת שאלות הגיון, בדיקת ניסוח (ואולי גם כתב יד) בעברית / באנגלית, ועוד כאלה ,
עוד ראיון עם צוות מורחב יותר, גם מכח אדם, וגם ממחלקות אחרות ובדיקה אם הוא מסתדר
עם עמיתים בצוות, שפת גוף, מחוות, כושר ביטוי, תרבות שיחה, ציפייה די מתישה בין ראיון לראיון,
ועוד ציפייה לצלצול הטלפון אחרי הראיון השני,
ואז זה אכן קרה, והוא הוזמן לקבלת הצעת עבודה. ואני שמחה. מאד.

אומנם הוא עבד באיזו עבודת מלצרות לפני השירות, אבל הפעם התהליך היה יסודי יותר,

וקיוויתי לטוב, וזה אכן קרה.

אז שיהיה לו המון בהצלחה, ואני בטוחה שיצליח לו גם לעבוד וגם להמשיך ללמוד.

יהיה קשה, אבל זה אפשרי.

ל. נולדה קטנה.  "קטנה קטנטונת", כמו שהיא אומרת כשהיא רואה את עצמה בתמונות מהשנה הראשונה.
כש- ל. נולדה היא שקלה רק 706 גרם.  זה היה לפני 5 שנים בדיוק, ביום יפה אחד בדיוק כמו היום,
ב-16 באפריל. אמא שלה הייתה בשבוע העשרים ומשהו להריונה כאשר מצאו שהדופק של הילוד לא סדיר
וכך גם פעימות הלב, וכאשר הודיעו שצריך ניתוח חרום.  בימים המעטים שהאמא הייתה תחת מעקב בבית החולים עוד הספיקו לתת טיפול לחיזוק בשלות הריאות של העובר(ית). 

ל. נולדה בניתוח קיסרי, והיו לה סימני חיים חיוניים, והיא מיד הועברה לאינקובטור בפגיה, או כמו שקוראים לזה טיפול נמרץ ילודים ופגים.  להורים הרשו לבקר אותה בכל עת, תחת משטר קפדני של סטריליזציה, ולנו - לסבים ולסבתות – במשורה. רק לאחד היה מותר להיכנס, וכמעט תמיד ולפחות בהתחלה בלוויית אחד מההורים. בשאר הזמן, מותר היה רק להציץ מהחלון, כשזה בכלל היה אפשרי.