על החיים ועל מה שלידם

הוא אמר לי שהוא לא משורר .
הוא, שריפד לי את חיי באמרות נפלאות, בסיפורים, במשלים, באגדות שלא ידעתי לפני ,
אמר לי שהוא לא משורר .
אתה אוהב אותי? שאלתי ,
בואי נתחתן, אמר .
לא, אבל קודם - אתה אוהב אותי?
אני לא משורר, אמר .

ושוב, כמו כל כך הרבה פעמים לפני כן, שלהבת הנר ליוותה אותנו, וראינו אותה
וידענו שהיא קיימת, שלנו, לתמיד.
כבה את הסיגריה, אמרתי לו, אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה, עוד תהיה פה שריפה.
אני לא מעשן, הוא אמר, למה הדלקת גפרור?
אבל, אני לא…  אמרתי…
ואז, באחת ראינו את השלהבת ההיא, אמיתית כך כך, לשניות, ואחר חדלה.
נאלמנו מהיראה, והפחד נורא ההוד, ברגעים ההם.
צ´וּפִיקָה, בואי נתחתן …
לא נוכל להתחתן, אמרתי, אתה יודע, אבל אוהבת אותך כל כך,
ורוצה כל כך שתבנה לך בית, תגדל ילדים…
ולפני שהלך, אמר - היזהרי מביצי יונקים. ככה אמר, במקום שלום..  ´היזהרי מביצי יונקים´

ואחר כך עוד ראיתי אותו, מידי פעם, לעיתים לבדו, לעיתים עם מישהי,
החלפנו מבט, והמשכנו הלאה. גרנו קרוב. מפעם לפעם נפגשתי עם ידידים משותפים שהיו לנו ושמעתי שהתחתן, גם עבר דירה, ושמחתי בשבילו, באמת.  מן הסתם סיפרו לו שגם אני בניתי לי חיים אחרים…

לפני כחודשיים, שוב פגשתי ידיד משותף.
מה שלומו - שאלתי,
הוא בבית החולים, אמר, מצבו לא טוב, שאל עליך, למה שלא תבקרי אותו? - אמר.
ומממ מממה עם אשתו? - שאלתי. היא יודעת? היא תסכים?
בואי, נסע אליו, אמר.

הוא שכב שם, מחובר לצינורות ומעורפל מעט. אמו שזקנה כל כך מאז ראיתי אותה לאחרונה, עמדה בסמוך. ברכתי אותה לשלום. "אני כל כך מצטערת", היא אמרה לי.
נדתי בראשי. לא ידעתי מה לומר…
נגשתי אליו, אחזתי בידו.  מה שלומך, איש? 
צ´ופיקה, הוא אמר, החזיר לחיצה לידי, צ´ופיקה, גם איתו אתם רואים את השלהבת?
לא, השלהבת זה היה רק אתך, איש, ואתה - אתכם היא מלווה? 
לא, הוא אמר, וצחק צחוק ענק, מתגלגל.
ששש… תיכף תעיר את השכנים, תרעיד את המוניטור, תזעיק את האחיות, אמרתי,  עזוב אותך מאש, משריפות, איך אתה מרגיש? הנה, אמא שלך פה, וידידך,  ואיפה היא ? העזתי ושאלתי.
היא עזבה, הוא אמר.   שאלתי אותה, ערב אחד, מזמן: אוהבת? אני לא אחות רחמניה, היא אמרה, והלכה.

12/2000

©  כל הזכויות שמורות

פורסם במקור ב-19 בדצמבר 2003.

אויייייייי, לראות את זה שוב עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין צובט לי בלב.  וזה לזכרך, איש.   י. היקר.

זה קרה באחד הפורומים, מאותם ימי הקוקו והסרפן הוירטואליים. (פורום זה כבר אינו קיים).
 
היא כתבה באחד הפורומים.  אגב באותו פורום לא היה מנהל כלל. לא מחקו, לא צנזרו, כלום. הדינמיקה בין האנשים עשתה את הניפוי הנכון ביותר. זה לא שלא הגיעו לשם כל מיני כינויים עם הודעות מעליבות, אך אותם אלו נשארו לזמן קצר ביותר, והבינו ששם אין מה לדבר על "לכתוב נמוך". דעת הקהל או דממת הקהל לא איפשרו זאת. זו הייתה הסכמה שלא הייתה כתובה באי-מיילים, בהודעת מנהל, בהחלטות מתחת השולחן, או בתוכנות מסרים מיידיים שאף אחד עדיין לא המציא באותם ימים רחוקים. שום דבר שכזה. הסכמה ללא מילים, מובנת בלי הסברים ונימוקים ושכנועים.

היא כתבה שם זמן ממושך, הוא הופיע לפתע, ושיר אהבה בליבו, שהוקדש לה.
היא החזירה בשיר משלה, חורזת חרוזים נהדרת שכמותה, שגם לדברים הפרוזאים ביותר מוצאת את החרוז הנכון… את המילה הנכונה… הוא כתב לה שהשירים שלה נפלאים (מה שנכון… ) ושנדמה לו שפעם פגש אותה באחד מערבי המשוררים, בעיר ללא הפסקה. היא לא זכרה.

כך שוררו השניים, הבטיחו הבטחות ששום דבר לא יפריד ביניהם, שיתגברו על כל מכשול, שיוכלו לכל אבן-נגף… ובסוף באמת הסתבר שהיתה ביניהם היכרות (אמיתית) קודמת, שנפסקה. היא נישאה לאחר, הוא נישא לאחרת, ובאותו הפורום מצאו זה את זו וגם להיפך,  ואהבתם הוירטואלית פרחה עד אין קץ.

עד אין קץ? – לא בדיוק. אור ליום שישי אחד (או עוד קודם לכן) עלה דיון באותו פורום על ירושלים. הובעו שם דעות שונות, על כל מה שירושלים מספרת לכל אחד מהמשתתפים שם, האויר, והרבגוניות, והשקט, והקדושה, ועוד ועוד…. מי אוהב לגור בה, מי אוהב רק לבקר בה, מי לא אוהב בכלל, וכו´… הוא כתב שירושלים ´יד ימינו´ – זו העיר שלו, בגלל האבנים, בגלל העבר, בגלל הקודש, בגלל ההיסטוריה, בגלל היותה בירתנו לעד ולעולם בגלל עוד הרבה דברים.  היא כתבה שהאבנים לא מדברות אליה. היא מעדיפה את תל אביב, פירטה ונימקה והסבירה.

הוא כתב – ירושלים בשבילי היא קו אדום, היא יהרג ובל יעבור.  מי שלא אוהבת את ירושלים – אני לא מסוגל לאהוב אותה.  היתה שם חליפת-הודעות מרתקת, והשתדלויות של הרבה משתתפים שניסו לאמר לו – בשביל עיר נפרדים? ועוד אחרי הצהרות ה´לנצח´?

הוא הודה שהוא מתחרט….

היא הפסיקה לשורר

ומשפט היום:  האם כבר שאלת אותה אם היא אוהבת את ירושלים ? 

(נרשם ב-1997, באחד הפורומים של  "גן השקמים" - שם בדוי)
©  כל הזכויות שמורות 

פורסם במקור ב-25 בנובמבר 2003,  במדור התמכרות לרשת, וירטואליה, בלוגים, פורומים ..

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אז מעל, הרבה מעל 25 שנים אני ברשת, החל ממה שפעם קראו לזה  BitNet, תקשורת בין-אוניברסיטאית. בין 7 ל-12 שנים בפורומים .....
אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, שאלה תמימה באיזה פורום של חינוך, אחד מתוך 20 הפורומים שהיו אז, בימי IOL. רשמתי שם כחלק מההודעה כמובן מאליו, את מספר הטלפון בבית, בעבודה, כי אחרת - איך יענו לי, על מה ששאלתי שם? - חשבתי.
והתקשרה אלי אחת, מלאכית בשם ציפי, וצעד צעד לימדה אותי לפסוע בשבילי החדש-החדש הזה.  ובו-בזמן, הסירה ממני את שאריות התמימות האחרונות, או לפחות כך חשבתי אז.
נזכרתי באותם ימים, תוך כדי עיון בתיקיות ישנות, שהרבה מהן מחקתי, אחרות אני מוחקת, ועוד אחרות מועטות, ששמרתי מאז, כמו הסיפור הזה שרשמתי לעיל.

זה קרה באחד הפורומים, מאותם ימי הקוקו והסרפן הוירטואליים. (פורום זה כבר אינו קיים).
 
היא כתבה באחד הפורומים.  אגב באותו פורום לא היה מנהל כלל. לא מחקו, לא צנזרו, כלום. הדינמיקה בין האנשים עשתה את הניפוי הנכון ביותר. זה לא שלא הגיעו לשם כל מיני כינויים עם הודעות מעליבות, אך אותם אלו נשארו לזמן קצר ביותר, והבינו ששם אין מה לדבר על "לכתוב נמוך". דעת הקהל או דממת הקהל לא איפשרו זאת. זו הייתה הסכמה שלא הייתה כתובה באי-מיילים, בהודעת מנהל, בהחלטות מתחת השולחן, או בתוכנות מסרים מיידיים שאף אחד עדיין לא המציא באותם ימים רחוקים. שום דבר שכזה. הסכמה ללא מילים, מובנת בלי הסברים ונימוקים ושכנועים.

היא כתבה שם זמן ממושך, הוא הופיע לפתע, ושיר אהבה בליבו, שהוקדש לה.
היא החזירה בשיר משלה, חורזת חרוזים נהדרת שכמותה, שגם לדברים הפרוזאים ביותר מוצאת את החרוז הנכון… את המילה הנכונה… הוא כתב לה שהשירים שלה נפלאים (מה שנכון… ) ושנדמה לו שפעם פגש אותה באחד מערבי המשוררים, בעיר ללא הפסקה. היא לא זכרה.

כך שוררו השניים, הבטיחו הבטחות ששום דבר לא יפריד ביניהם, שיתגברו על כל מכשול, שיוכלו לכל אבן-נגף… ובסוף באמת הסתבר שהיתה ביניהם היכרות (אמיתית) קודמת, שנפסקה. היא נישאה לאחר, הוא נישא לאחרת, ובאותו הפורום מצאו זה את זו וגם להיפך,  ואהבתם הוירטואלית פרחה עד אין קץ.

עד אין קץ? – לא בדיוק. אור ליום שישי אחד (או עוד קודם לכן) עלה דיון באותו פורום על ירושלים. הובעו שם דעות שונות, על כל מה שירושלים מספרת לכל אחד מהמשתתפים שם, האויר, והרבגוניות, והשקט, והקדושה, ועוד ועוד…. מי אוהב לגור בה, מי אוהב רק לבקר בה, מי לא אוהב בכלל, וכו´… הוא כתב שירושלים ´יד ימינו´ – זו העיר שלו, בגלל האבנים, בגלל העבר, בגלל הקודש, בגלל ההיסטוריה, בגלל היותה בירתנו לעד ולעולם בגלל עוד הרבה דברים.  היא כתבה שהאבנים לא מדברות אליה. היא מעדיפה את תל אביב, פירטה ונימקה והסבירה.

הוא כתב – ירושלים בשבילי היא קו אדום, היא יהרג ובל יעבור.  מי שלא אוהבת את ירושלים – אני לא מסוגל לאהוב אותה.  היתה שם חליפת-הודעות מרתקת, והשתדלויות של הרבה משתתפים שניסו לאמר לו – בשביל עיר נפרדים? ועוד אחרי הצהרות ה´לנצח´?

הוא הודה שהוא מתחרט….

היא הפסיקה לשורר

ומשפט היום:  האם כבר שאלת אותה אם היא אוהבת את ירושלים ? 

(נרשם ב-1997, באחד הפורומים של  "גן השקמים" - שם בדוי)
©  כל הזכויות שמורות 

פורסם במקור ב-25 בנובמבר 2003,  במדור התמכרות לרשת, וירטואליה, בלוגים, פורומים ..

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אז מעל, הרבה מעל 25 שנים אני ברשת, החל ממה שפעם קראו לזה  BitNet, תקשורת בין-אוניברסיטאית. בין 7 ל-12 שנים בפורומים .....
אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, שאלה תמימה באיזה פורום של חינוך, אחד מתוך 20 הפורומים שהיו אז, בימי IOL. רשמתי שם כחלק מההודעה כמובן מאליו, את מספר הטלפון בבית, בעבודה, כי אחרת - איך יענו לי, על מה ששאלתי שם? - חשבתי.
והתקשרה אלי אחת, מלאכית בשם ציפי, וצעד צעד לימדה אותי לפסוע בשבילי החדש-החדש הזה.  ובו-בזמן, הסירה ממני את שאריות התמימות האחרונות, או לפחות כך חשבתי אז.
נזכרתי באותם ימים, תוך כדי עיון בתיקיות ישנות, שהרבה מהן מחקתי, אחרות אני מוחקת, ועוד אחרות מועטות, ששמרתי מאז, כמו הסיפור הזה שרשמתי לעיל.