על החיים ועל מה שלידם

היום אני מגדירה את עצמי כ"משתמשת כבדה, באינטרנט, או בקיצור - מכורה.

זה מתחיל מקריאת עיתונים מקוונים - ynet,  כתבות מתוך "הארץ", לפעמים עוד עיתונים,

עד כדי כך שהעיתון הניירי הפך אצלי למיותר, ורק בגלל לחץ של אנשים במשפחה

אני ממשיכה לקנות אותו בימי שישי.

שמיעת מוסיקה ברקע דרך מאגרי המוסיקה באינטרנט, הפכה לעניין שבשגרה.

הלמידה דרך האינטרנט, קלה, זמינה, ובהישג יד.  לא תמיד המידע הוא המהימן ביותר,

צריך לבדוק. לפעמים יש המנסים "לשנות את ההיסטוריה", במיוחד באנציקלופדיות מקוונות,

בהן כמעט כל מי שרוצה יכול לקבל הרשאה להוסיף ערכים, להרחיב ערכים, ולשנות ערכים.

נדמה לי שזה קצת מסוכן.

כך גם קריאת ספרים מקוונים, ירחונים, מאמרים מתוך כתבי עת וכו'.

קניות דרך האינטרנט הפכו להיות עניין שבשגרה. אפילו לא חייבים לרשום את כרטיס האשראי,

אולי רק פעם אחת באתר מאובטח, ורצוי גם שיהיה אמין. יש את PayPal, ומה שנותר הוא

לקבל את הרכישות עד פתח הבית. וכמובן - אפשר להשוות לפני הקניה - איפה זול יותר, מה כדאי יותר,

לקבל חוות דעת ומפרט טכני של דברים, החל מהפשוט ביותר, וכלה במורכב שבמורכבים.

באינטרנט אפשר לקשור קשרים חדשים, עם לא מעט חברים, אולי בהתחלה הם וירטואלים

אך אחדים מהם הופכים במשך הזמן להיות גם חברים אמיתיים, וזה קורה בעיקר דרך פורומים, דרך

תוכנות המסרים והפייסבוק, וגם קצת דרך הבלוגים.

אפשר "לטייל בעולם" ולהכיר מקומות חדשים, לפעמים עוד בטרם הגענו אליהם בעצמנו, ולפעמים "במקום"

הטיולים האמיתיים, אפשר להזמין חדרי מלון, ולקבל כרטיסי טיסה כמעט מייד, להשכיר רכב, וכו' ...

בכלל - העולם נעשה 'קטן יותר'... חברים מעבר לים למרות המרחק הרב - די קרובים. אפשר לדבר ולראות

אותם, אפשר להיות כמעט כל הזמן בקשר רציף, וכך קל יותר  להכיל את הפרידה........

למידה מקוונת מנגישה את בית הספר גם לילדים שנאלצים להשאר בבית, ומנגישה את חומרי הלימוד

לכל תלמיד.  ניתן להגיש שיעורי בית בצורה מקוונת, ואף לקבל הערות הארות וסיוע מיידי. וכן גם ציונים והערכות.

שמתי לב שבינתיים ציינתי בעיקר את הדברים שהיום ניתן לעשות באינטרנט, וזאת אפילו

עוד בטרם הזכרתי את האפשרות לבדוק חשבונות בנק, לבדוק תלושי משכורת, לכתוב e-mail-ים

ולדעת שהצד השני קיבל את המסר מייד, ולא נניח כעבור מספר ימים כמו המכתבים של פעם, לדבר בעזרת

תוכנות התקשורת הקולית, ועוד ועוד ..........

אני חייתי המון שנים גם בתקופת טרום האינטרנט. היה הרבה יותר מסובך להכין שיעורים ועבודות לביה"ס,

לחפש חומר בספרים ובאנציקלופדיות, באטלס, בספרי היסטוריה ובכתבי עת שונים,

להעתיק דפים על גבי דפים, או במקרה הטוב כשכבר אפשר היה - לצלם דפים רבים מתוכם, ואחר כך

לערוך ולכתוב, לא פעם להעתיק מחדש לדף "נקי", בכתב מסודר יותר, ובלי מחיקות,

בזמנים של טרום האינטרנט שחקתי המון בחוץ, וטיילתי הרבה יותר. נפגשתי המון עם חברות וחברים

"פנים אל מול פנים", פעם אצלי ופעם אצלם, עסקתי הרבה בעבודות יד רקמתי, סרגתי, קראתי המון,  
הלכתי לסידורים, ולפעמים ה"סידורים" האלו גזלו שעות רבות מזמני,
דברים שהיום ניתן לעשות "באבחת חיפוש ממוקד אחד" ... האזנתי למוסיקה דרך הרדיו

והטרנזיסטור (למי שזוכר), והיינו מאושרים. למרות שלא היה אינטרנט.

כל כך התרגלנו לאינטרנט (יש לומר - מִרְשֶׁתֶת) שקשה לי לתאר את העולם חוזר לתקופת הטרום.

אבל - מפעם לפעם לא הייתי מתנגדת לאיזו שעה של מנוחה מהמרשתת, וכאשר זה קורה -
לרוב בגלל תקלה זו או אחרת - אני ממהרת להתקשר לספקי התשתית, ולספקים האחרים,
ולברר מה קרה, ועד מתי, כי ממש בזה הרגע יש לי משהו מאד דחוף שאני חייבת,

אבל חייבת להתחבר.

זה קרה באחד הפורומים, מאותם ימי הקוקו והסרפן הוירטואליים. (פורום זה כבר אינו קיים).
 
היא כתבה באחד הפורומים.  אגב באותו פורום לא היה מנהל כלל. לא מחקו, לא צנזרו, כלום. הדינמיקה בין האנשים עשתה את הניפוי הנכון ביותר. זה לא שלא הגיעו לשם כל מיני כינויים עם הודעות מעליבות, אך אותם אלו נשארו לזמן קצר ביותר, והבינו ששם אין מה לדבר על "לכתוב נמוך". דעת הקהל או דממת הקהל לא איפשרו זאת. זו הייתה הסכמה שלא הייתה כתובה באי-מיילים, בהודעת מנהל, בהחלטות מתחת השולחן, או בתוכנות מסרים מיידיים שאף אחד עדיין לא המציא באותם ימים רחוקים. שום דבר שכזה. הסכמה ללא מילים, מובנת בלי הסברים ונימוקים ושכנועים.

היא כתבה שם זמן ממושך, הוא הופיע לפתע, ושיר אהבה בליבו, שהוקדש לה.
היא החזירה בשיר משלה, חורזת חרוזים נהדרת שכמותה, שגם לדברים הפרוזאים ביותר מוצאת את החרוז הנכון… את המילה הנכונה… הוא כתב לה שהשירים שלה נפלאים (מה שנכון… ) ושנדמה לו שפעם פגש אותה באחד מערבי המשוררים, בעיר ללא הפסקה. היא לא זכרה.

כך שוררו השניים, הבטיחו הבטחות ששום דבר לא יפריד ביניהם, שיתגברו על כל מכשול, שיוכלו לכל אבן-נגף… ובסוף באמת הסתבר שהיתה ביניהם היכרות (אמיתית) קודמת, שנפסקה. היא נישאה לאחר, הוא נישא לאחרת, ובאותו הפורום מצאו זה את זו וגם להיפך,  ואהבתם הוירטואלית פרחה עד אין קץ.

עד אין קץ? – לא בדיוק. אור ליום שישי אחד (או עוד קודם לכן) עלה דיון באותו פורום על ירושלים. הובעו שם דעות שונות, על כל מה שירושלים מספרת לכל אחד מהמשתתפים שם, האויר, והרבגוניות, והשקט, והקדושה, ועוד ועוד…. מי אוהב לגור בה, מי אוהב רק לבקר בה, מי לא אוהב בכלל, וכו´… הוא כתב שירושלים ´יד ימינו´ – זו העיר שלו, בגלל האבנים, בגלל העבר, בגלל הקודש, בגלל ההיסטוריה, בגלל היותה בירתנו לעד ולעולם בגלל עוד הרבה דברים.  היא כתבה שהאבנים לא מדברות אליה. היא מעדיפה את תל אביב, פירטה ונימקה והסבירה.

הוא כתב – ירושלים בשבילי היא קו אדום, היא יהרג ובל יעבור.  מי שלא אוהבת את ירושלים – אני לא מסוגל לאהוב אותה.  היתה שם חליפת-הודעות מרתקת, והשתדלויות של הרבה משתתפים שניסו לאמר לו – בשביל עיר נפרדים? ועוד אחרי הצהרות ה´לנצח´?

הוא הודה שהוא מתחרט….

היא הפסיקה לשורר

ומשפט היום:  האם כבר שאלת אותה אם היא אוהבת את ירושלים ? 

(נרשם ב-1997, באחד הפורומים של  "גן השקמים" - שם בדוי)
©  כל הזכויות שמורות 

פורסם במקור ב-25 בנובמבר 2003,  במדור התמכרות לרשת, וירטואליה, בלוגים, פורומים ..

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אז מעל, הרבה מעל 25 שנים אני ברשת, החל ממה שפעם קראו לזה  BitNet, תקשורת בין-אוניברסיטאית. בין 7 ל-12 שנים בפורומים .....
אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, שאלה תמימה באיזה פורום של חינוך, אחד מתוך 20 הפורומים שהיו אז, בימי IOL. רשמתי שם כחלק מההודעה כמובן מאליו, את מספר הטלפון בבית, בעבודה, כי אחרת - איך יענו לי, על מה ששאלתי שם? - חשבתי.
והתקשרה אלי אחת, מלאכית בשם ציפי, וצעד צעד לימדה אותי לפסוע בשבילי החדש-החדש הזה.  ובו-בזמן, הסירה ממני את שאריות התמימות האחרונות, או לפחות כך חשבתי אז.
נזכרתי באותם ימים, תוך כדי עיון בתיקיות ישנות, שהרבה מהן מחקתי, אחרות אני מוחקת, ועוד אחרות מועטות, ששמרתי מאז, כמו הסיפור הזה שרשמתי לעיל.