על החיים ועל מה שלידם

זה קרה באחד הפורומים, מאותם ימי הקוקו והסרפן הוירטואליים. (פורום זה כבר אינו קיים).
 
היא כתבה באחד הפורומים.  אגב באותו פורום לא היה מנהל כלל. לא מחקו, לא צנזרו, כלום. הדינמיקה בין האנשים עשתה את הניפוי הנכון ביותר. זה לא שלא הגיעו לשם כל מיני כינויים עם הודעות מעליבות, אך אותם אלו נשארו לזמן קצר ביותר, והבינו ששם אין מה לדבר על "לכתוב נמוך". דעת הקהל או דממת הקהל לא איפשרו זאת. זו הייתה הסכמה שלא הייתה כתובה באי-מיילים, בהודעת מנהל, בהחלטות מתחת השולחן, או בתוכנות מסרים מיידיים שאף אחד עדיין לא המציא באותם ימים רחוקים. שום דבר שכזה. הסכמה ללא מילים, מובנת בלי הסברים ונימוקים ושכנועים.

היא כתבה שם זמן ממושך, הוא הופיע לפתע, ושיר אהבה בליבו, שהוקדש לה.
היא החזירה בשיר משלה, חורזת חרוזים נהדרת שכמותה, שגם לדברים הפרוזאים ביותר מוצאת את החרוז הנכון… את המילה הנכונה… הוא כתב לה שהשירים שלה נפלאים (מה שנכון… ) ושנדמה לו שפעם פגש אותה באחד מערבי המשוררים, בעיר ללא הפסקה. היא לא זכרה.

כך שוררו השניים, הבטיחו הבטחות ששום דבר לא יפריד ביניהם, שיתגברו על כל מכשול, שיוכלו לכל אבן-נגף… ובסוף באמת הסתבר שהיתה ביניהם היכרות (אמיתית) קודמת, שנפסקה. היא נישאה לאחר, הוא נישא לאחרת, ובאותו הפורום מצאו זה את זו וגם להיפך,  ואהבתם הוירטואלית פרחה עד אין קץ.

עד אין קץ? – לא בדיוק. אור ליום שישי אחד (או עוד קודם לכן) עלה דיון באותו פורום על ירושלים. הובעו שם דעות שונות, על כל מה שירושלים מספרת לכל אחד מהמשתתפים שם, האויר, והרבגוניות, והשקט, והקדושה, ועוד ועוד…. מי אוהב לגור בה, מי אוהב רק לבקר בה, מי לא אוהב בכלל, וכו´… הוא כתב שירושלים ´יד ימינו´ – זו העיר שלו, בגלל האבנים, בגלל העבר, בגלל הקודש, בגלל ההיסטוריה, בגלל היותה בירתנו לעד ולעולם בגלל עוד הרבה דברים.  היא כתבה שהאבנים לא מדברות אליה. היא מעדיפה את תל אביב, פירטה ונימקה והסבירה.

הוא כתב – ירושלים בשבילי היא קו אדום, היא יהרג ובל יעבור.  מי שלא אוהבת את ירושלים – אני לא מסוגל לאהוב אותה.  היתה שם חליפת-הודעות מרתקת, והשתדלויות של הרבה משתתפים שניסו לאמר לו – בשביל עיר נפרדים? ועוד אחרי הצהרות ה´לנצח´?

הוא הודה שהוא מתחרט….

היא הפסיקה לשורר

ומשפט היום:  האם כבר שאלת אותה אם היא אוהבת את ירושלים ? 

(נרשם ב-1997, באחד הפורומים של  "גן השקמים" - שם בדוי)
©  כל הזכויות שמורות 

פורסם במקור ב-25 בנובמבר 2003,  במדור התמכרות לרשת, וירטואליה, בלוגים, פורומים ..

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אז מעל, הרבה מעל 25 שנים אני ברשת, החל ממה שפעם קראו לזה  BitNet, תקשורת בין-אוניברסיטאית. בין 7 ל-12 שנים בפורומים .....
אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, שאלה תמימה באיזה פורום של חינוך, אחד מתוך 20 הפורומים שהיו אז, בימי IOL. רשמתי שם כחלק מההודעה כמובן מאליו, את מספר הטלפון בבית, בעבודה, כי אחרת - איך יענו לי, על מה ששאלתי שם? - חשבתי.
והתקשרה אלי אחת, מלאכית בשם ציפי, וצעד צעד לימדה אותי לפסוע בשבילי החדש-החדש הזה.  ובו-בזמן, הסירה ממני את שאריות התמימות האחרונות, או לפחות כך חשבתי אז.
נזכרתי באותם ימים, תוך כדי עיון בתיקיות ישנות, שהרבה מהן מחקתי, אחרות אני מוחקת, ועוד אחרות מועטות, ששמרתי מאז, כמו הסיפור הזה שרשמתי לעיל.

שני קטעים שנוגעים לליבי, ועניינם - חינוך, גידול ילדים

"רבּים מבני עמנו יודעים צער גדוּל בנים אבל לא חנוּך בנים. 
המה מאכילים ומלבּישים את בּניהם, ונותנים להם כל צרכי גופם והמה גדלים;
אבל אל בּתי נפשם לא יבּיטו, ואל נטיָתם הטבעית לא יראו. 
כופים המה עליהם את ההר כגיגית לאמור זו הדרך, לכו בו אם תֹאבו ואם תמאנו,
והמה לא ידעו כי אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ולא ביד חזקה....."

                                                                     (י.ל. גורדון / ולא ביד חזקה).

ובאותו עניין, והרבה יותר מוכר -   ג´ובראן ח´ליל ג´ובראן / הנביא

הילדים

"ואז
בקשה אשה אשר תינוק בחיקה:
ספר לנו על הילדים.
ויען ויאמר:

ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פּניהם קדימה לא אחוֹר, והם לא יתרפקו על האתמול."

אז אמרו את זה קודם, לפני, אבל בניגוד להמשך השורה הזו בשיר, כן משנה, כן מרגישה צורך להזכיר את זה, לעצמי, לכולנו.

                                      פורסם במקור ב-  נובמבר 2003, בתפוז.

אתמול עברתי ניתוח קטן בעיניים.  לא משהו רציני, וממילא אני עכשיו אחרי הכל, עדיין אי נוחות מסויימת, אבל עוד יום-יומיים כבר אחזור לעבודה, ולכל שאר הפעילויות כרגיל.

נזכרתי ברשומה שלהלן, שבמקור רשמתי לפני יותר מ-10 שנים במקום אחר.  

העיניים מקולקלות.

"העיניים מקולקלות", אמרתי לאופטיקאי שהושיב אותי על הכיסא הזה, מול לוח הספרות.

"בואי נראה", הוא אמר, החליף עדשות ושינה ושאל והסתיר וגילה, ואני מעט רואה והרבה לא,  מנסה למקד מבט.

"יש שינוי גדול", הוא אמר, "את תראי את ההבדל, כשהמשקפיים יהיו מוכנות. פתאום תוכלי לקרוא, לראות.

רק עוד בדיקה אחת.. רק עוד אחת."

ואחריה -

"תראי... אולי תוכלי לבוא שוב, אולי ביום ´יבש´ יותר, ´נוח´ יותר, אולי ביום ´בערך´.  את מבינה, לפני שאכין, אני רוצה להיות בטוח.  את בסדר, נכון?"

בערך? יבש? איפה יהיו ימים כאלה? ולא ביקשתי הסברים, מי לא יודע מה זה יום בערך, כאילו, אלמנטרי .  "כן, מבינה", אמרתי.

בימים שאחרי, ציפיתי ליום הזה, והוא הופיע, בדיוק ככה, עם עולם חצי מטושטש וחצי ברור, עם שמחה במידה הנכונה, ועצב גם, עם מחשבות שהצלחתי לנעול, יום בערך, והלכתי לסגור את החלון, והבטתי למרחק, ורק הים הזה ממול, שוב בצבע שאף פעם לא היה כמוהו... והתהיות, הדברים שרואים משם – איך הם? ושיחת הטלפון שלה, "אמא, אני כבר בארץ, אני כל כך שמחה אמא, גם את?" "כן, ילדה גם אני. מאושרת בלי סוף." "אבל אמא, למה הקול שלך רועד?" "צריכה ללכת לבדיקת עיניים, ומחכה ליום כזה, יום בערך, ואין לי ימים בערך ילדה, אין ימים כאלה..." "אולי אם אבוא איתך", היא שואלת.. "אולי.." והלכתי איתה,

ושוב מדד ובחן ורשם והחליף והוסיף ושאל. והבדיקה הנוספת – "ככה זה תמיד אצלך? כל הזמן? "

ואז, "תראי, זה לא שאני לא רוצה, אבל... מה אם גם עם הזוג החדש דברים יהיו מטושטשים? אני לא יכול להיות אחראי על מישהו שלא מוצא את היום הנכון, את מבינה?  אולי כדאי לגשת לרופא? אולי הוא יצליח לדייק במרשם? אבל תראי, גם אצלו, את צריכה למצוא יום מתאים, את יודעת...  יום ´פרווה´".

כן, אני יודעת, יום כזה, שבו מפלס הריגוש על האמצע, מפלס הדמעות על ´הולד´. יום שבו המחשבות נעולות היטב, והעיניים לא רואות שום ים, שבלילה לא היו ביעותים, אבל גם לא חלומות שרוצים לאחוז בהם, יום שאין בו צער, ולא שמחה, כזה שלא אוהבים יותר מדי, אבל גם לא כועסים מאד, יום שאינו מעונן, וגם שהכחול בו לא מרגש, יום בלי זריחות ובלי שקיעות, יום שבו הלב מפסיק להרגיש, שאף תינוק חדש לא נולד, ואף אדם יקר לא מת, יום בלי אהבה גדולה, בלי חמלה, בלי שנאה, יום בלי רגשות, יום שבו סוף סוף אוכל לעשות את הבדיקה הזאת, שלאחריה אראה את הדברים בגודלם הטבעי, שהאותיות והמילים שאקרא יהיו אמיתיות, והאנשים, והצבעים, והעולם, הכל יהיה אמיתי, פשוט אמיתי.

ועד אז, עד שאמצא את היום הזה, אני פשוט רואה מטושטש. מטושטש נורא.

  ************

את הסיפור הזה כתבתי לפני בערך חצי שנה או אולי מעט יותר, בפורום אחד. אחת התגובות שם היתה  "ואז פתאום הופיע יום ממוצע....."   וזה בדיוק מה שהביא אותי למחזר אותו, פה. יום ממוצע, יום בערך, אותו אחד שכל כך ציפיתי לו, והאופטיקאי ההוא מאז, שאמר:  "את רואה? בסוף גם כאלה מגיעים.  אל תשכחי את זה, Ruu."

                                          פורסם במקור ב-24 בנובמבר 2003,  בבלוג שלי בתפוז

קראתי פעם באיזה פורום משהו שכתבה מישהי, ואני הזדהיתי.  מאד.  והגבתי לה אז, אינני זוכרת אם כל התגובה הייתה ישירות להודעתה, או שמעט רשמתי לה כתגובה, ואת רוב הדברים בפוסט נפרד משלי, יותר לעצמי. אני בספק אם היא אֵי פעם קראה את אותו פוסט.  באותם ימים מיעטתי לקשר את הבלוגים שלי לתגובות בפורומים או בבלוגים אחרים.  גם היום אינני מרבה לעשות זאת. 
אבל הנושא חשוב בעיני, ולכן שוב החלטתי להעתיק חלק מהפוסט של אז, ואולי גם להרחיב ... וגם אם אותה אחת לא תקרא את הדברים, די יהיה לי אם אחרים יקראו, אם זה יגע בעוד נפש של מישהי / מישהו ...  

.... מזדהה אני איתך בשתיקות שגזרת על עצמך, בגלל שמישהו ביקש, ואת - מכבדת את בקשתו, כאיזה אקט של חסד אחרון - החסד שבשתיקה.
"בקשת ממני לשתוק ואנוכית ככל שאהיה אאלץ להתחפר בתוך כאבי ולעשות בדיוק את זה לשתוק. לא לדבר. לא לפתוח את הפה ולצעוק הכל החוצה."
את כתבת שזו מלחמה, ואני חושבת שזה אונס... ואני חושבת שזה חוסר אמון לשיפוט שלך, של מה מותר ומה אסור לדבר בו, לספר בו, שזו מניפולציה מהסוג הקשה ביותר... ואת משחקת את המשחק, שותקת וכותבת שתיקה. וגם אני קצת הרבה כך.

גם אני גזרתי על עצמי שתיקות בהמון דברים
וזה חונק, וזה הכי קשה בעולם, וזה מקשה לנשום.
זה קשה פי אלף יותר כאשר את מתבוננת במילים שנכתבות, כאשר הן חותכות בך, ולך אין את היכולת להגיב, לרשום את הדברים שחונקים, לרשום כאבים ופגיעות כי כך גזרת על עצמך, כי כך ביקש, כי אם "חלילה" תכתבי
זה ירגיש בגידה, זה ירגיש "אסור".

את כותבת שאת אוהבת אותו,
ואם עד עכשיו היה לי ספק, הרי בעצם שתיקתך הזו, נראה לי שאולי,
אולי גם שתיקה שכזו היא מעין סוג של אהבה,
קצת מוזרה, והרבה מכאיבה, אבל אולי. אהבה. ראיתי באיזו חתימה שמישהו כתב: "  אהבה לפניך".  פתאום נזכרתי בזה, ולא יודעת למה. עצוב לחשוב על אהבה כמשהו שצריך להיזהר ממנו, להיזהר שלא לדרוך, להיזהר שלא לנפץ, להיזהר שלא לגעת או להתקרב, להיזהר.   אהבה לפניך.

"ימים של ייסורים
שתיקה.
לפחות, נשארת הכתיבה."

כתבתי לה באותם ימים חנוקים - "לך לפחות נשארת הכתיבה, לי גם זה בקושי.        איתך, בשתיקה "

אבל מאז לא הוספתי עוד לשתוק, מאז מצאתי שלכתוב את השתיקות זה הרבה יותר נכון, מזכך, מנקה, מחזק, מרפא.

ואולי אחד מהדברים הטובים שהאינטרנט גרם להם אלו הם היומנים האישיים שבהם מותר ורצוי לכתוב שתיקות (ולא רק שתיקות), אלו הם הפורומים שבהם אפשר היה ועדיין, קצת - לתמוך, לחזק, לעודד, להזדהות.

אז תכתבו שתיקות, תלחשו, תצרחו, תשרקו, תבכו ... שתיקות,  אבל אל תחנקו שתיקות!!

                                     פורסם ב-23 בנובמבר 2003.

בדרך כלל אנחנו לא מרבים לשוחח.
בדרך כלל הוא ממעט לדבר.
בדרך כלל גם אני, איתו.
בדרך כלל אם אנחנו מדברים זה על ענייני סרבייבל, עניינים של פיקוח נפש, כמו
מה נאכל היום,
כמו לאן ניסע הקיץ,
כמו אם יש בגדים מוכנים למחר,
כמו מתי צריך לחסן את הכלבה,
ענייני שדרוג של כל מיני,
וכאלה.

 

בעניינים שברומו של עולם, בדרך כלל הדיבורים ביננו נסובים סביב מצב החסה בשטחים.

הוא בעד חיסול כל שדות החסות והבוטנים באשר הן, רק בגלל המזיקים,
אני בעד איסוף המזיקים לבדם, כמו שפעם אספנו את זחלי הפרודניה בשדות הבוטנים או הפלפל, אחד אחד לשקים, ואחר כך מעבירים הלאה, לאחראי, בלי לשאול איך הם בדיוק התפתחו ומה שלומם הבוקר.

בדרך כלל הוא שקוע בענייניו, בספרים שאינני מתמצאת בהם כלל, בשיטוט וירטואלי בכל מיני ספריות, אוניברסיטאות, ספרים, כתבי עת, קריקטורות באנגלית, חדשות באנגלית, ומה לא.
אני להיפך, קודם מה לא, אחר כך חדשות בעברית, קריקטורות בעברית, ציורים וצילומים וסיפורים בהרבה שפות, וחוזר חלילה,  מה לא.

אתמול הוא דיבר איתי על פרחים.

              כל כך התרגשתי, סוף סוף הוא מדבר איתי על פרחים.

                                                                                  פורסם במקור בתפוז,  ב-19/11/2003

 
אתמול היה קטע מגניב ברדיו
ראיינו איזו אחת במשתלה של אמממ צמחים טורפים.
ושאלו אותה בין היתר איך היא יודעת שהם רעבים.
היא סיפרה, שבבוקר כשהיא נכנסת למשתלה, היא רואה שהצמחים "פעורי פה"..... וזה סימן שהיא צריכה להאכיל אותם.

לפעמים היא מאכילה אותם בחרקים ... וכשאין מספיק חרקים היא מאכילה אותם בשניצלונים. הם גם אוהבים פולקעס, ובטח ישמחו גם לדם למשל, או לחיות אחרות.

כשהיא מאכילה אותם, אז היא גם מדברת איתם, משדלת: "נו, חמודי, תפתח פה גדול, ותאכל, יופי, נהדר, חמודי"...... ואני דמיינתי לי איך היא בטח חותכת להם את התרנגולת (כן, כן, שניצלונים היו פעם תרנגולות, אם לא ידעתם) לחתיכות קטנות. "מותק, תראה הנה אוירון, תפתח פה גדוללללללל " 

כשהיא הולכת מהמשתלה הזו הביתה, היא לוקחת עציץ לישון איתו כדי שיתושים וחיות אחרות לא יציקו לה. כאילו שלישון עם צמחים טורפים, זה בסדר, עם יתושים – פחות.

והם רוצים לשווק את זה... ואולי גם יהיו פעם "פינות ליטוף" כאלה, אתם יודעים, כמו שיש לאוגרים, ולשפנים ולכל מיני חמודים ושעירים כאלה.. אז גם למתוקים האלו. 

שמעתי את זה בעבודה, וממש כמעט השתנ(ק)תי מרוב צחוק. עצם הביטוי "פעורי פה" בהקשר לצמחים... כאילו, יצא לכם פעם להשתמש בביטוי הזה בכלל? כי לי לא.

חזרתי הביתה, ושאלתי את הבן שלי, "האכלת את העציצים היום?"

הוא ´חטף שוק´, ושאל:  ´במה שאני אאכיל אותם?´

"בשניצלונים", אמרתי לו.

(והאמת שמחתי שהוא שאל "במה" ולא "למה" כי אז שוב, הייתי צריכה להשיב לו: כי הם "פעורי פה" , ולא הייתי בטוחה שהם כבר הגיעו לביטוי הזה בהבנת הנקרא.... )
הוא מצידו לא בזבז זמן והתקשר לאבאשלו... ואמר לו (באנגלית), "משהו קצת מוזר אצל אמא" ואחר כך גם "כן, אולי כדאי שתבוא מוקדם יותר".

ראיתי שזה נהיה רציני, משהו כמו קצת לפני אשפוז כפוי, ובין הצחוקים, כי זה לא נפסק כשהגעתי הביתה, סיפרתי לו.

זהו. אני יכולה לספר לכם על זה עכשיו, כי הם החליטו  ביניהם לתת לי עוד הזדמנות....

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2819759,00.html