כינוי:
בת: 64
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 4/2013
ל. נולדה קטנה.
ל. נולדה קטנה. "קטנה קטנטונת", כמו שהיא אומרת כשהיא רואה את עצמה בתמונות מהשנה הראשונה.
כש- ל. נולדה היא שקלה רק 706 גרם. זה היה לפני 5 שנים בדיוק, ביום יפה אחד בדיוק כמו היום,
ב-16 באפריל. אמא שלה הייתה בשבוע העשרים ומשהו להריונה כאשר מצאו שהדופק של הילוד לא סדיר
וכך גם פעימות הלב, וכאשר הודיעו שצריך ניתוח חרום. בימים המעטים שהאמא הייתה תחת מעקב בבית החולים עוד הספיקו לתת טיפול לחיזוק בשלות הריאות של העובר(ית).
ל. נולדה בניתוח קיסרי, והיו לה סימני חיים חיוניים, והיא מיד הועברה לאינקובטור בפגיה, או כמו שקוראים לזה טיפול נמרץ ילודים ופגים. להורים הרשו לבקר אותה בכל עת, תחת משטר קפדני של סטריליזציה, ולנו - לסבים ולסבתות – במשורה. רק לאחד היה מותר להיכנס, וכמעט תמיד ולפחות בהתחלה בלוויית אחד מההורים. בשאר הזמן, מותר היה רק להציץ מהחלון, כשזה בכלל היה אפשרי.
בביקור הראשון.
אני השתדלתי לבקר אותה הרבה. כמעט כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת.
בפעם הראשונה שראיתי אותה, ליטפתי לה קצת את כף רגלה, והיא הזיזה אותה. אחות הפגייה שעמדה לצידי אמרה – 'זה עדיין מוקדם מידי'. אבל – היא הגיבה. ואי אפשר היה שלא להבחין בכך. היו לה תווי פנים
מדהימים ביופיים, וניתן היה להבחין בהם גם מבעד לכל הצינורות אליהם הייתה מחוברת. יפהפייה קטנה, קטנטונת. לא פעם כאשר הגעתי ראיתי אותה בתוך האינקובטור, עטופה ברצועות ניילון, מלבד כל הצינורות.
על עיניה ריבועי פד קטנים, אחוזים בפלסטר. כששאלתי למה ככה – הסבירו לי שהרעש מציק להם,
והאור הבוהק מפריע גם, ויש שעות שמנסים לבודד אותם מכל רעשי ואורות הסביבה.
באחד מערבי החג, כשישבנו כל המשפחה ביחד אצלי, ועל המחשב רצו התמונות שבמחשב בלופ,
מישהו מהמשפחה שלא מאד ניחן בטקט ראה את אחת התמונות ואמר – "ראיתי עכשיו תינוק מנויילן".
מובן שהשתקנו אותו.
לאורך כל זמן שהותה שם היא הייתה מנוטרת בהמון מדדים. מה שהכי הפחיד היה אחוז החמצן בדם, הסטורציה, אם אינני טועה. ערכים לא סדירים, ירידות. והיו גם בדיקות. מכאיבות מאד לא פעם, לפעמים מיותרות בעיני, וטיפולים שאני די התקוממתי לא פעם שהיא, הקטנטונת צריכה לעבור. רנטגן (כמה מנות קרינה אפשר לספוג בלי נזקים במצב פגות??) סי.טי. (כנ"ל ואף יותר, הרבה יותר!!), ניתוח עיניים, סיוע נשימתי, סריקות אולטרה-סאונד, זריקות שונות, עירויים, לקיחות דמים אין סופיות... ועוד. אבל הקטנטונת האמיצה הזו – הגיבורה החסונה הזו – עברה הכל בגבורה. היו ימים של חרדה, אבל היו גם הרבה ימים של שמחה ותקווה ואופטימיות, ואמונה שהכל יהיה בסדר.
ו-ל. עלתה במשקל, ולאט לאט נגמלה מצינורות ההנשמה, והגיבה יפה לכל הבדיקות, והטיפולים, ושרדה.
מספר הצינורות פחת ככל שחלף הזמן. היו גם רגעי כיף. היו אלו הרגעים שבהם מותר היה להורים, להחזיק אותה בתנוחת הקנגורו. עטופה על גופם החשוף. רגעים של נחת וחום, ואושר גדול. והיו גם הניסיונות
הראשונים של האכלה מבקבוק עם פטמה זעירה. הצלחות קטנות, רגעים של שפיות.
תנוחת קנגורו עם אמא.
אחרי חודשיים וחצי בפגייה.
מעל שלושה חודשים היא הייתה בפגייה, ואחר כך שוחררה הביתה. הרבה ביקורות, הרבה חרדות מכל חשש למחלה או לזיהום. היו גם סימני חרדה אחרים, של ל. עצמה – בכל פעם שמישהו ניסה להתקרב אליה – היא נרתעה בפחד, מרימה ידיים מרעידות אל מול פניה. אולי זיכרון הכאבים שחוותה בתקופת הפגייה? זה חלף
סמוך להיותה בת שנה. סימני הדקירות בגב כף ידה – ניכרו בה גם כאשר הייתה בת שנה ויותר.
בהיותה בת כמעט שנה – חגגו לה הוריה את הבריתה. זה היה מרגש. על מסך גדול בצידי האולם הוקרנו תמונות משנת חייה הראשונה. תמונה ובה היא באינקובטור ובצד שמה, ומשקל הלידה, ועוד תמונות אחרות. מעט עיניים נותרו יבשות.
בבריתה.
בערך בת שנה וקצת
בת שנתיים וקצת.
בת 3 - יום הולדת.
בת 4 וקצת - מנצחת של החיים.
היום ל. היא בת 5. היא ילדה בריאה, שמחה, פעלתנית, סקרנית, מדברת היטב, רוקדת, שרה, יפה ונהדרת.
היא השיגה את בני ובנות גילה גם במידותיה וגם במדדי ההתפתחות השונים.
שזרתי ברשומה הזו צילומים של תקופות חיים שונות, במהלך 5 השנים האחרונות, ואני מאחלת לה שתמשיך לגדול, להיות נהדרת, אהובה, צחקנית וחייכנית ומקסימה, והכי הכי – שתמשיך להיות בריאה, שמחה ומאושרת. מזל טוב מדהימה אחת, גדולה אחת, מנצחת של החיים. אוהבת אותך המון. סבתא.
עוד מעט אסע אליה, לחבק חזק, לאחל לה את כל הדברים ועוד יותר, לנשק, להעניק מתנה, להמשיך לאהוב.
כמעט בת 5.
עדכון: בסוף לא נפגשנו היום, זה יידחה ליום אחר. אבל עדיין התקשרתי לאחל ולברך.
| |
תשובות לשאלון השבועי
באיזו עיר/ישוב נולדת?
תל-אביב יפו. בצד הקרוב יותר ליפו.
בכמה מקומות גרת מאז?
בואו נראה -
1 - יפו
2 - קיבוץ
3 - תל אביב (סביבות שיכון דן / הדר יוסף / מעוז אביב...)
4 - אילת
5 - חיפה מעברים בתוך העיר)
6 - נשר
באיזה מקצועות עוסקים במשפחה שלך?
באיזו משפחה? בזו של פעם?
אבא עבד בחקלאות רוב שנותיו. אמא עבדה בקיבוץ במחסן הבגדים כתופרת, אחר כך במטבח, ואחר כך באיזה מפעל.
בזו של עכשיו? הבעל מתמתיקאי (נדמה לי שכך קוראים לזה), ובמקביל עבד גם באיזה מפעל היי טק או כמו שהוא קרא לזה "היי דרֶק..." כעורך טכני או כתב טכני. לא סגורה על הגדרת התפקיד המדויקת. אבל הוא כבר בגמלאות.
אני עובדת כמזכירה. ככה אני אוהבת להגדיר את העבודה שלי.
היית רוצה לעסוק במקצועות שלהם או מקצועות דומים?
לא הייתי רוצה לעסוק במקצועות של הורי, אולי רק כתחביב או משהו כזה, ובטח לא במקצוע של בנזוגי.
מה הותק שלך בישראל - דור ראשון (את עלית ממקום אחר) דור שני (הורייך עלו לארץ) וכן הלאה?
כאן נולדתי כמאמר השיר ההוא ... הורי עלו ממקומות אחרים.
את משייכת את עצמך לעדה כלשהי? מה מאפיין את הקשר שלך לעדה זו או אחרת?
לעדה כלשהי? לא בטוחה. בקיבוץ היתה יופי של אינטגרציה, ובצבא גם, אבל אני כן שמחה להשתייך למעטים שעוד דוברים את שפת הלאדינו - כפי שקוראים היום לספניולית. אוהבת מאד את השפה הזו, חבל לי שרק מעטים מכירים אותה, ועוד יותר מעטים דוברים בה.
את מרגישה שהצורה בה גדלת דומה לצורה בה את חיה כיום? האם יש שינויים?
לא לא לא. שום דבר לא דומה. לא לבית ההוא ביפו, ולא לקיבוץ של אותם ימים, ולא לשנים הראשונות אחרי העזיבה של הקיבוץ. אז כן, יש המון שינויים.
באיזו סביבה הילדים שלך גדלים או יגדלו לדעתך?
הילדים שלי גדלו בסביבה של עיר, אבל כשהכל היה תמים יותר, ופחות מפחיד. קשר להסביר ככה בשליפה.
אולי הבן הקטן (שגם הוא כבר אחרי צבא) מחובר יותר לעכשיו שבעיני בעייתי משהו. סוג של התנתקות יחסית מהחיים האמיתיים, לעומת יתר התחברות לחיים הוירטואליים נגיד.
איפה את חושבת שתגורי עוד 10 שנים?
קשה לדעת. באמת.
| |
אמא, למה אבא בוכה??
אמא, למה אבא בוכה?? - כך שאלתי בפעמים המעטות שראיתי את אבא בוכה. ואמא תמיד אמרה לי – "הוא בטח נזכר, Ruu, הוא נזכר". יום השואה. אני זוכרת את ציון יום השואה בשנים שהייתי בקיבוץ. זה היה קיבוץ שהחברים בו התפלגו לכאלה שהגיעו מפולין, ולכאלה שהגיעו מגרמניה. שורדים, ניצולים. בערב הזה ישבנו כולנו, כל החברים וכל הילדים בחדר האוכל. הייתה דממה. הערב החל עם נגינה שקטה, לפעמים חליל צד או כינור, לעיתים שיר שהושר, והקראה של קטע ספרותי או שניים.
ואחר כך עלו חברים לבמה. לא ביחד. כל אחד לחוד. ורק מי שרצה. על הבמה היה כסא בודד, ושולחן קטן ובו קנקן מים. כל מי שעלה לבמה ניסה לספר את סיפור הישרדותו, את הסיפור הפרטי שלו ושל משפחתו. אני כותבת 'ניסה' לספר, כי לא תמיד זה הצליח. היו שרצו לספר ובכיים החנוק קטע את דבריהם, והם לא הצליחו להמשיך. לא באותו ערב. היו שנזקקו לא רק למים, אלא גם לסיוע של אחות הקיבוץ, שישבה בשורה הראשונה, קשובה ודואגת. גם בין קהל המאזינים נשמע לא פעם בכי. אני זוכרת סיפורים של בערך 40 חברים שונים מאותו קיבוץ. לא כולם סופרו בשנה אחת. אבל לאורך השנים, בכל ערב 6-7 או פחות שמצאו את הכח לספר. בעיקר זכור לי סיפור של אחת המורות שלי, חנה. חנה סיפרה איך כל משפחתה הושמדה בשואה, איך היא שרדה את מסכת הניסויים הבלתי אפשרית של מנגלה, היא סיפרה איך הגיעה לארץ, ומצאה קשב אצל ניצול שואה אחר, שמואל, שגם הוא איבד את משפחתו בשואה. היא סיפרה לו שלא תוכל לעולם ללדת, והוא הסכים להנשא לה בכל זאת. הם הצטרפו לקיבוץ, עבדו, ותרמו כל אחד במה שיכול היה לתרום. חנה הייתה מורה, שמואל עבד בחקלאות. אני זוכרת שבאיזה יום אמי חזרה ואמרה בשעת המשפחה בחדר – "היום יום חג הוא, היום יום חג גדול הוא", ולא ידעתי על איזה חג היא מדברת. מבחינתי זה היה סתם יום של חול, אבל שאלתי אותה – על מה החג? והיא אמרה – "חנה בהריון", "חנה ניצחה אותם".
אחת המשימות שלנו, של קבוצת הילדים שלנו בקיבוץ לקראת מסיבת בר/בת המצווה הכללית והמשותפת לכל ילדי הקבוצה הייתה – לכתוב חוברת / ספר על הילדים בשואה. לנסות ולדובב את חברי הקיבוץ, ולכתוב את הסיפורים שלהם. כך נחשפתי לעוד סיפורים, שסופרו לי באופן פרטי, מחוץ לערב יום השואה, והעליתי אותם על הכתב בחוברת המשותפת של הקבוצה. אבל שוב היו רק מעטים שהסכימו לספר. [אבא שלי לא הסכים, אבל דמעות זלגו מעיניו כשביקשתי ממנו – 'ספר לי']. כך יצא שהחוברת הזו הכילה גם שירים וסיפורים שכבר פורסמו במקומות אחרים, כמו השיר "פונאר", כמו סיכום הספר של לנה קיכלר "מאה ילדים שלי" ועוד ספרים אחרים, כמו השיר "אל נא תאמר הינה דרכי האחרונה" ועוד. כמובן – היו גם שירים שאנחנו הילדים כתבנו בעצמנו, ומחשבות וכו'. כל זה נאסף ונכרך בספר "נושא בר/בת המצווה – ילדי השואה".
הורי היו מאלו המעטים מאד באותו קיבוץ, שלא הגיעו מתפוצת פולין או גרמניה. אבא היה יליד יוון. גם לשם הגיעו הגרמנים הנאצים, והשמידו קהילות שלמות. ידועה בעיקר קהילת סלוניקי, אבל לא רק. היו עוד קהילות ביוון שנמחקו כליל. אחת מהן הייתה העיר בה אבא נולד. הוא איבד את אביו, והזיכרון האחרון שלו מאבא היה איך הנאצים גררו אותו ברחוב, קשור לעגלה עם סוס. אבא איבד גם את אחותו הקטנה באושוויץ, וגם את הדודות שלו, אחיות של אביו ודוד אחד. הוא עצמו ברח לאחר שכבר היה באחת הרכבות, וחבר לעוד שני נערים שברחו, ובדרך לא דרך הגיע לארץ.
אבא היה בין המאושרים המעטים, שלא כל משפחתם נספתה. הוא מצא את אמו, ועוד אחות, ואח. יכולה הייתי לספר עוד על תכנית הרדיו שבמשך שנים ארוכות כל היישוב היה מרותק אליה – "המדור לחיפוש קרובים" – קראו לה. זו הייתה רבע שנה – לעיתים יותר – שבה כולם היו מרותקים למקלטי הרדיו – שמא ישמעו שם של קרוב משפחה, עוד מישהו שניצל מהתופת, ופונה, ומחפש... אבא גם היה בין האומללים הרבים שלא הצליחו לספר על אותם ימים אפלים. כלום. שום מילה, עד יום מותו. את המעט שאני יודעת סיפרו לי קרובים אחרים. בן דוד ששרד, או "בני עיר" מעטים. ספורים. ואבא רק בכה, ואני אז ידעתי - שכשאבא בוכה הוא נזכר.
השנה קיבלתי מצגת שהכינה חברה, אורית סלינס, ואני מרגישה צורך לשים אותה פה.
http://www.youtube.com/watch?v=jfDoqQdsPzQ&feature=youtu.be
עוד רציתי לספר על שיר מרגש בלאדינו – עצים בוכים לגשם, והרים לרוח ... במקור יש במילות השיר שורה "באדמת ניכר אמצא מותי" – יהודי יוון שינו את השורה הזו ושרו בדרכם למחנות –
"באדמת פולין אמצא מותי". פה השיר מושר בפי אתי בן זקן.
http://www.youtube.com/watch?v=exrCpJitR3c
אני רוצה לסיים במילותיו של אברהם שלונסקי – http://teachers.org.il/data/hay/files/8061/9002.htm
"נדר / אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כול-הם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם."
יהי זכרם של הנספים ברוך. 
| |
ריכוז רשומות קודמות
קצת יותר מ-3 חודשים אני פה, והסטטיסטיקה לא מזהירה, אני יודעת.
ובכל זאת, יש רשומות (מעטות) שכבר זוכות להתייחסות, וזה כיף גדול!! תודה לכל מי שהגיב!!
כל כך מעריכה זאת. ויש המון אחרות שנרשמו ואולי משום חוסר תגובות הן מהוות סוג של יומן
כמו מאותם של פעם - לעיני בלבד. אבל לא זו הייתה כוונתי כשפתחתי את הבלוג,
ואשמח אם גם בהן אמצא תגובות. אני מאמינה שמי שרושם בלוג לא עושה זאת כסוג של
כתיבה למגירה, אלא יש לו כוונה, רצון ותקווה שגם אחרים יקראו, ואפילו יגיבו, אם זה לא מוגזם מידי לבקש.
אני קוראת המון בלוגים - כשאני כותבת קוראת כוונתי ממש מתחילת כתיבתם ועד לרשומות האחרונות.
לא פעם נתקלתי בסוג של חרטה על שלא נעשה ריכוז פוסטים שנרשמו. על מנת שלא אתחרט פעם,
מתחילה לעשות זאת כעת, כאשר הבלוג עוד צעיר, ועם המון תקווה שאעדכן את הרשומה הזו.
להלן ריכוז הרשומות:
ספטמבר 2013
נס יום כיפור שלי
זהו. ארוחת החג מאחורינו
אוגוסט 2013
מעורר מחשבות השיר הזה (נומי ארץ - שייקה לוי)
יאללה בלגנים ....
ביסלי אימצה אותנו לפני כמעט 10 שנים
שתי בחינות, אותה תוצאה
הוא קיבל היום הצעת עבודה
יולי 2013
שאלון (מורחב משהו) על עבודה
נתחוני אנטריקוט בירקות ונודלס - מתכון
הקומקום
בחירות וגורל
פיאס / סלט שעונית לבנה קר - מתכון
תשובות לשאלון - ענייני תיאבון ואוכל
יוני 2013
עולם בלי אינטרנט ... אוי ההתמכרות
לפגוש אנשים מהאינטרנט...
הוא אמר לי שהוא לא משורר
הפתעה במקרר (זהירות, זה לא פוסט לאניני טעם)
מאי 2013
טרטור / ציזיקי / מרק יוגורט ומלפפונים קר - מתכון
ערפל 3/5/13, שעה 06:00
אפריל 2013
ל. נולדה קטנה - הרשומה הופיעה בדף ראשי nana.
תשובות לשאלון - מגורים, עבודה
אמא, למה אבא בוכה? - יום השואה 2013
ריכוז רשומות קודמות
מרץ 2013
היום הייתי בצעדת יקנעם
בייצים של פסח
תמרים ממולאים במרציפן (ללא צבעי מאכל*) - מתכון
הקשת של אתמול, 17.3.2013, שעה 17:00 בערך
איש אחד
אנשים מרושעים, מנוולים
מעין טיול (שיר)
פברואר 2013
פורים של פעם, תחפושות של פעם
סלט גזר חי מתוק משודרג - מתכון
ד. אף פעם לא דיברה על ...
בסוף היא בחרה שם בדוי ד.
אתמול קיבלתי בדואר את כרטיס אדי שלי
עוד מעט (שיר)
חלום חוזר
ינואר 2013
סיפור אהבה וירטואלי (ובכלל על וירטואליה של פעם)
אמרו את זה קודם, לפני (ציטוט קטע של י.ל. גורדון, וקטע שני – הילדים / ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן)
העיניים מקולקלות
לכתוב שתיקות
בדרך כלל...
צמחים פעורי פה...
גנבו לה את המכונית
שני שירים: איך נעקרו שמותינו ; כשנדם לבך
שם או כינוי (קצת על עצמי)
לאדינו, שפת אמי ואבי (לאדינו, Ladino)
ענייני גיל וכו' (קצת על עצמי, ציטוטים בקטנה)
שיר משוחזר (סיפרותי, שיר)
נרות שבת (סיפור)
שוב על יומן (יומנרשת, על הכתיבה, קצת על עצמי, התלבטויות)
פעם חיפשתי המון דברים (עניינים משפחתיים בערך)
כבר לפני כמעט 10 שנים התלבטתי (יומנרשת)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
