על החיים ועל מה שלידם

היום אני מגדירה את עצמי כ"משתמשת כבדה, באינטרנט, או בקיצור - מכורה.

זה מתחיל מקריאת עיתונים מקוונים - ynet,  כתבות מתוך "הארץ", לפעמים עוד עיתונים,

עד כדי כך שהעיתון הניירי הפך אצלי למיותר, ורק בגלל לחץ של אנשים במשפחה

אני ממשיכה לקנות אותו בימי שישי.

שמיעת מוסיקה ברקע דרך מאגרי המוסיקה באינטרנט, הפכה לעניין שבשגרה.

הלמידה דרך האינטרנט, קלה, זמינה, ובהישג יד.  לא תמיד המידע הוא המהימן ביותר,

צריך לבדוק. לפעמים יש המנסים "לשנות את ההיסטוריה", במיוחד באנציקלופדיות מקוונות,

בהן כמעט כל מי שרוצה יכול לקבל הרשאה להוסיף ערכים, להרחיב ערכים, ולשנות ערכים.

נדמה לי שזה קצת מסוכן.

כך גם קריאת ספרים מקוונים, ירחונים, מאמרים מתוך כתבי עת וכו'.

קניות דרך האינטרנט הפכו להיות עניין שבשגרה. אפילו לא חייבים לרשום את כרטיס האשראי,

אולי רק פעם אחת באתר מאובטח, ורצוי גם שיהיה אמין. יש את PayPal, ומה שנותר הוא

לקבל את הרכישות עד פתח הבית. וכמובן - אפשר להשוות לפני הקניה - איפה זול יותר, מה כדאי יותר,

לקבל חוות דעת ומפרט טכני של דברים, החל מהפשוט ביותר, וכלה במורכב שבמורכבים.

באינטרנט אפשר לקשור קשרים חדשים, עם לא מעט חברים, אולי בהתחלה הם וירטואלים

אך אחדים מהם הופכים במשך הזמן להיות גם חברים אמיתיים, וזה קורה בעיקר דרך פורומים, דרך

תוכנות המסרים והפייסבוק, וגם קצת דרך הבלוגים.

אפשר "לטייל בעולם" ולהכיר מקומות חדשים, לפעמים עוד בטרם הגענו אליהם בעצמנו, ולפעמים "במקום"

הטיולים האמיתיים, אפשר להזמין חדרי מלון, ולקבל כרטיסי טיסה כמעט מייד, להשכיר רכב, וכו' ...

בכלל - העולם נעשה 'קטן יותר'... חברים מעבר לים למרות המרחק הרב - די קרובים. אפשר לדבר ולראות

אותם, אפשר להיות כמעט כל הזמן בקשר רציף, וכך קל יותר  להכיל את הפרידה........

למידה מקוונת מנגישה את בית הספר גם לילדים שנאלצים להשאר בבית, ומנגישה את חומרי הלימוד

לכל תלמיד.  ניתן להגיש שיעורי בית בצורה מקוונת, ואף לקבל הערות הארות וסיוע מיידי. וכן גם ציונים והערכות.

שמתי לב שבינתיים ציינתי בעיקר את הדברים שהיום ניתן לעשות באינטרנט, וזאת אפילו

עוד בטרם הזכרתי את האפשרות לבדוק חשבונות בנק, לבדוק תלושי משכורת, לכתוב e-mail-ים

ולדעת שהצד השני קיבל את המסר מייד, ולא נניח כעבור מספר ימים כמו המכתבים של פעם, לדבר בעזרת

תוכנות התקשורת הקולית, ועוד ועוד ..........

אני חייתי המון שנים גם בתקופת טרום האינטרנט. היה הרבה יותר מסובך להכין שיעורים ועבודות לביה"ס,

לחפש חומר בספרים ובאנציקלופדיות, באטלס, בספרי היסטוריה ובכתבי עת שונים,

להעתיק דפים על גבי דפים, או במקרה הטוב כשכבר אפשר היה - לצלם דפים רבים מתוכם, ואחר כך

לערוך ולכתוב, לא פעם להעתיק מחדש לדף "נקי", בכתב מסודר יותר, ובלי מחיקות,

בזמנים של טרום האינטרנט שחקתי המון בחוץ, וטיילתי הרבה יותר. נפגשתי המון עם חברות וחברים

"פנים אל מול פנים", פעם אצלי ופעם אצלם, עסקתי הרבה בעבודות יד רקמתי, סרגתי, קראתי המון,  
הלכתי לסידורים, ולפעמים ה"סידורים" האלו גזלו שעות רבות מזמני,
דברים שהיום ניתן לעשות "באבחת חיפוש ממוקד אחד" ... האזנתי למוסיקה דרך הרדיו

והטרנזיסטור (למי שזוכר), והיינו מאושרים. למרות שלא היה אינטרנט.

כל כך התרגלנו לאינטרנט (יש לומר - מִרְשֶׁתֶת) שקשה לי לתאר את העולם חוזר לתקופת הטרום.

אבל - מפעם לפעם לא הייתי מתנגדת לאיזו שעה של מנוחה מהמרשתת, וכאשר זה קורה -
לרוב בגלל תקלה זו או אחרת - אני ממהרת להתקשר לספקי התשתית, ולספקים האחרים,
ולברר מה קרה, ועד מתי, כי ממש בזה הרגע יש לי משהו מאד דחוף שאני חייבת,

אבל חייבת להתחבר.

אני חושבת שהיום זה כבר די שגרתי, עם הפייסבוק וכו', אבל פעם ... זה היה קצת יותר מסובך.

היו הפורומים, שהכותבים בהם היו בדרך כלל קבוצה שחבריה לפחות התעניינו באותו נושא.

השתתפתי במספר פורומים ובמספר פלטפורמות - IOL, Ort, תפוז וכו', אבל ניהלתי שניים.

באחד מהם - פורום לאדינו, ניהלנו מפגשים די ברצף, טיולים, והליכה משותפת להופעות,

בתי קפה ופיקניקים, וכאשר לא עלה בידינו לארגן מפגש אפילו היו כעסים של כל מיני אנשים

על "הזנחת הנושא", ובקשו מפגשים תכופים יותר.

בכל אופן, את המפגש הראשון של הפורום עשינו כמו המון מפגשים אחרים שנעשו שם, ביוטבתה 

בעזריאלי. מקום מרכזי, קרוב לתחנת הרכבת מהדרום וגם מהצפון, במרכז שלכל אחד יש נגישות אליו, 

אידיאלי. הגיעו האנשים, ובין היתר גם אשה בגילי, שהגיעה עם בִּתה. למרות שהשיחות

שהתנהלו היו כלליות מאד, ובין הרבה אנשים, לאשה הזו הרגשתי חיבור מסוג אחר,

חיבור של כאילו היכרות קודמת, או אולי היכרות קרובה מאד אחרת, שלא הצלחתי להסביר לעצמי. 

אותה אישה ובתה, היו גם הראשונות להפרד מהקבוצה שהתגבשה באותו ערב, משום שהיו

להן סידורים אחרים.  הן גם לא הגיעו למפגשי הפורום האחרים ואפשר להגיד שהקשר איתם נותק למשך

יותר משנתיים.

לימים, כאשר בתי סיפרה לי שיש לה חבר, כמובן שהתרגשתי, וכאשר הבנתי שזה רציני, הזמנו את

ההורים של הבחור, לפגישת היכרות.  קבענו תאריך והגיעה המשפחה שלו. כאשר פתחתי

בפניהם את הדלת מולי עמדה בין שאר בני המשפחה שלו, אותה אשה של מפגש הפורום

הראשון ההוא, הפעם על תקן אמו של החבר של בתי. לימים - אמו של בעלה.  הקשרים בינינו

היו מצויינים. עד יומה האחרון, לפני קצת פחות משנה. במפגש הפורום הראשון ההוא פגשתי את מי
שלימים היתה המחותנת שלי, ואת בתה.

פגישת אינטרנט נוספת - הוא כתב בפורום אחר שניהלתי - המון שירים וסיפורים, שנגעו לליבי. לעיתים היה

זה הכעס, לעיתים המחאה שהורגשה בהם, לעיתים הרגישות והעדינות, והמון תחושת ה'אובדן', אבל

לא רק, משהו שהרגיש לי כמו "ילד הולך לאיבוד..." כך הרגשתי לא פעם למקרא הדברים. הוא היה לאחר

שירותו הצבאי לפחות חלקי, והתעניין במוסיקה, ובעיקר ברוק, רצוי רוק כבד, אפל.
הוא כתב על תקופת בית הספר, על חוויות מימי השירות הצבאי, על התלבטויות ואובדן דרך,
על דימוי עצמי, על תקופות שונות של 'מחוץ לבית' באיזה קיבוץ ועל האשה שאימצה אותו שם לתקופה,
התאהבות ראשונה, ועוד ...

היו שיחות גם מעבר לפורום, במסנג'ר. ובהן שיחה אחת שזכורה לי, בה סיפר לי שהוא נוסע "למצוא את

עצמו".  אבל לא לאותם מקומות שאליהם נוסעים כולם, אלא קרוב יותר - לאירופה. "באירופה הרבה יותר

יקר למצוא את עצמך", אמרתי לו באיזו שיחה. "מה תעשה אם יאזל הכסף ועדיין לא תמצא את מה שאתה

מחפש?"
"אז אחזור, אבל לא יודע אם אחזור הביתה", הוא אמר.

איחלתי לו בהצלחה, והוא נסע, וכעבור שבוע , קצת יותר או קצת פחות שוב ראיתי אותו במסנג'ר

ושאלתי אותו איך שם, והוא סיפר לי שנגמר הכסף והוא חוזר, אבל לא לבית אמו. "אז לאן?"

שאלתי אותו.  הוא לא ידע.  אמרתי לו שאם לא יהיה לו איפה להיות אולי יוכל לבוא למספר

ימים אלי, ובכל מקרה שאני צריכה לשאול גם את האיש שאיתי, אם הוא מסכים. האיש שאיתי

הסכים, וכך כעבור מספר ימים כאשר הוא כבר חזר לארץ הוא שאל - "אני יכול לבוא אליך?" "כן" - אמרתי.

וסיכמנו שאפגוש אותו בתחנת הרכבת של חיפה. הבאתי אותו לביתי, ומה שהיה אמור להיות רק

למספר ימים נמשך ליותר משנתיים, בן נוסף למשפחה - כך הרגשתי. עם הפסקות קצרות פה ושם. 

אחר כך תקופה מסויימת שמרנו על  קשר, (שיחות יומולדת וכו') ועכשיו כבר לא.

לפעמים אני מתגעגעת, כמעט תמיד אני חושבת עליו. אבל לא יוצרת קשר.

קנקן כתב פוסט על סקס במקרר וחיות אחרות

ורשימתו הזכירה לי עוד סיפור סקס במקרר וחיות אחרות

זה קרה בקיבוץ שגרתי בו בשנות ילדותי ונעורי, עד אחרי הצבא.

תמיד היו משאירים במקרר הגדול של המטבח המשותף ארוחת לילה, לכל עובדי משמרת הלילה במקומות

השונים, והיו הרבה כאלה - עובדי הרפת, והלול, אותם שקמו להשקייה מאוחרת או לקטיף מוקדם במיוחד,

שומרי ושומרות הלילה וכו'. כמובן שבאותו מקרר איחסנו במקום שמור ונעול גם מצרכים שיועדו להכנה

ביום שלמחרת לכל חברי הקיבוץ.

 היה לנו מורה לטבע, איש יקר בשם שמעון דרזנין ז"ל.  באותו ערב הוא השאיר במקרר של הקיבוץ

חומר יקר ערך - סְפֶּרְמָה של פַּר, בצנצנת זכוכית.  הוא תיכנן להעביר הרצאה למחרת בבוקר

לרפתנים הקבועים, במעבדה של הקיבוץ, שלא היתה אלא צריף עם הרבה מבחנות,

וחומרים מסודרים בצנצנות בגדלים שונים, בתוך ארון ובמדפים פתוחים, ובחדר סמוך

אולי 3-4 מיקרוסקופים, וכמה מבעירי בּונזן (אם אני זוכרת נכון את שמם), כיורים וברזים, וזהו, בערך.

מקרר לא היה באותו צריף מעבדה, ולכן הוא השאיר את "נושא ההרצאה"

במקרר היחיד של הקיבוץ, בפינה אחת מתוך התא הפתוח לטובת עובדי משמרת הלילה.

למחרת כאשר בא לאסוף את הצנצנת עם התכולה, הוא הופתע לגלות שנעלמה.   למיטב זכרונו,

כך אמר, הוא אכן רשם בחתיכת פלסטר "לא למאכל" ואף זכר שהדביק את הפלסטר על הצנצנת. 

אך לא פעם נהגו חברות הקיבוץ ובפרט המטפלות והאקונומיות לרשום זאת רק בכדי למנוע

מאנשי משמרת הלילה להינות ממטעמים שלא היו מיועדים להם, אלא לטף.  מיני פודינגים, מעדני ג'לי

ומעדנים אחרים.

בכל אופן - עד עצם היום הזה לא נודע מי "נהנה" מתכולת אותה צנצנת, ואכל את תוכנה. 

אולי במחשבה שהיה זה לֶבֶּן או אולי מעדן אחר.

הוא אמר לי שהוא לא משורר .
הוא, שריפד לי את חיי באמרות נפלאות, בסיפורים, במשלים, באגדות שלא ידעתי לפני ,
אמר לי שהוא לא משורר .
אתה אוהב אותי? שאלתי ,
בואי נתחתן, אמר .
לא, אבל קודם - אתה אוהב אותי?
אני לא משורר, אמר .

ושוב, כמו כל כך הרבה פעמים לפני כן, שלהבת הנר ליוותה אותנו, וראינו אותה
וידענו שהיא קיימת, שלנו, לתמיד.
כבה את הסיגריה, אמרתי לו, אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה, עוד תהיה פה שריפה.
אני לא מעשן, הוא אמר, למה הדלקת גפרור?
אבל, אני לא…  אמרתי…
ואז, באחת ראינו את השלהבת ההיא, אמיתית כך כך, לשניות, ואחר חדלה.
נאלמנו מהיראה, והפחד נורא ההוד, ברגעים ההם.
צ´וּפִיקָה, בואי נתחתן …
לא נוכל להתחתן, אמרתי, אתה יודע, אבל אוהבת אותך כל כך,
ורוצה כל כך שתבנה לך בית, תגדל ילדים…
ולפני שהלך, אמר - היזהרי מביצי יונקים. ככה אמר, במקום שלום..  ´היזהרי מביצי יונקים´

ואחר כך עוד ראיתי אותו, מידי פעם, לעיתים לבדו, לעיתים עם מישהי,
החלפנו מבט, והמשכנו הלאה. גרנו קרוב. מפעם לפעם נפגשתי עם ידידים משותפים שהיו לנו ושמעתי שהתחתן, גם עבר דירה, ושמחתי בשבילו, באמת.  מן הסתם סיפרו לו שגם אני בניתי לי חיים אחרים…

לפני כחודשיים, שוב פגשתי ידיד משותף.
מה שלומו - שאלתי,
הוא בבית החולים, אמר, מצבו לא טוב, שאל עליך, למה שלא תבקרי אותו? - אמר.
ומממ מממה עם אשתו? - שאלתי. היא יודעת? היא תסכים?
בואי, נסע אליו, אמר.

הוא שכב שם, מחובר לצינורות ומעורפל מעט. אמו שזקנה כל כך מאז ראיתי אותה לאחרונה, עמדה בסמוך. ברכתי אותה לשלום. "אני כל כך מצטערת", היא אמרה לי.
נדתי בראשי. לא ידעתי מה לומר…
נגשתי אליו, אחזתי בידו.  מה שלומך, איש? 
צ´ופיקה, הוא אמר, החזיר לחיצה לידי, צ´ופיקה, גם איתו אתם רואים את השלהבת?
לא, השלהבת זה היה רק אתך, איש, ואתה - אתכם היא מלווה? 
לא, הוא אמר, וצחק צחוק ענק, מתגלגל.
ששש… תיכף תעיר את השכנים, תרעיד את המוניטור, תזעיק את האחיות, אמרתי,  עזוב אותך מאש, משריפות, איך אתה מרגיש? הנה, אמא שלך פה, וידידך,  ואיפה היא ? העזתי ושאלתי.
היא עזבה, הוא אמר.   שאלתי אותה, ערב אחד, מזמן: אוהבת? אני לא אחות רחמניה, היא אמרה, והלכה.

12/2000

©  כל הזכויות שמורות

פורסם במקור ב-19 בדצמבר 2003.

אויייייייי, לראות את זה שוב עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין צובט לי בלב.  וזה לזכרך, איש.   י. היקר.