משהו מתוחכם

הרי כולכם כבר סיכמתם את כל רגשות הפחד והאימה שאוחזים אותכם ברגע שהרעש המחריד של האזעקה נשמע.

ברור לי שאתם מפחדים. זה ברור. 

אני לא מפחדת , אפילו אדישה .. לא רצה למרחב מוגן , צועדת בקצב שלי.
לא עירנית במיוחד ולא דואגת שמא יקרה למשפחתי אסון.
אני באמת סומכת על הצבא שלנו שיגן עליי , עלינו. או שאני לא מודעת על הסכנה. מתכחשת לה. 

אמא אומרת שזה בגלל שאין לי ילדים , כשאני אגדל עם הילדים תבוא הפרנויה. 

כשהתחיל מטר הטילים ואחי זירז אותי לממ"ד וצעק לי להיכנס מהר , כי מסוכן , 

אני יצאתי אל המרפסת כדי להביט במחזה.

"מה את עושה?! בואי לממ"ד!" הוא ניסה שוב

אבל אני הייתי מהופנטת .
"אני רוצה להסתכל על איך מיירטים אותם" אמרתי תוך כדי שאני מקשיבה לשכנים מהקומה למטה בפאניקה.

"זה מסוכן! תראי כמה הם שולחים הערבים המזדיינים האלה" עכשיו גם אחי היה איתי במרפסת והפתיע אותי בסגנון דיבור שבכלל לא מתאים לו.

שנינו בהינו ביירוטים שהיו ממש מלפנינו עד שנשמע השקט שהודיע שנגמר.

"כן אמא היינו בממ"ד . אל תדאגי אנחנו שומרים על עצמינו"

"יופי ילדים שלי! תשמרו לי עליכם אתם החיים שלי"

"אל תדאגי אמא , אנחנו שומרים"

וניתקתי את השיחה.