חוליאן קארך הוא הדמות הכמעט מרכזית באחד הספרים שהכי התחברתי אליהם "צילה של הרוח".
בחופי גואה, ארמבול,נשאבתי לתוך הספר "צילה של הרוח".
אני רואה בקריאת הספר הזה לא רק כאחד מהדברים היותר משמעותיים שעשיתי בהודו אלא ממש אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי בחיי.
נשאבתי לתוך הספר, להרים את עיני מהכתוב היה כשלעצמו תהליך כואב וכמעט בלתי אפשרי.
ארמבול הרוחשת התרחושויות וארועים לא היוותה בעיה בהתרכזות בספר הכלכך מיוחד הזה.
כבר כמעט התייאשתי מספרים כשפתאום גיליתי את צילה של הרוח. חוליאן קארך, הדמות הראשית למעשה היוותה את החיים המקבילים שכל כך חשתי בהם בחיי שלי.
מרגישה נוגעת לא נוגעת במציאות המוחשית,הפיזית, בעוד נפשי גואה בקרבי ודימיוני מתרחב לממדים אחרים,ליקום מקביל.
אבל לא נראה לי שאני ברורה.
לא בפוסט הזה בכל אופן.
אני מרגישה שאני חיה בשני מקומות שונים. אפילו יותר משניים.
העולם שבו אני אוכלת, נוגעת,נוגסת,נושמת הוא לא אותו עולם בו אני מתקיימת באמת. היישות הפיזית שלי, היא פחות פיזית מהנפש.
הנפש שלי היא העולם בו אני באמת אוכלת,נוגעת,נוגסת,נושמת,חיה.
חוליאן קארך מתבטא בדמות הראשית באמת, בחור בשם דניאל.
הסיפור מתרחש באירופה, אביו של דניאל מכיר לו אולם גדול הנקרא "בית הקברות לספרים נשכחים",המקום הוא סוד שמור, וכל מי שנכנכס אליו רשאי לקחת ספר אחד. דניאל בוחר בספר "צילה של הרוח" שהסופר שלה הוא חוליאן קארך, ומפה לשם מתגלגלת עלילה מדהימה ורצופת הפתעות. חוליאן קארך משתקף בדמותו של דניאל. הם דומים חיצונית, ודומים בנפשם, אך דניאל הוא הסיפור העדין של חוליאן קארך, הוא ההשתקפות היפה. כמו מראה מרזה בחנות בגדים אהובה. חוליאן קארך הוא קורבן טראגי של הסיפור, זה שנבלע בעייותם של דברים, הדמות היותר כמוסה, האפלה.
ואני בחרתי לפרש את הסיפור אחרת מבחינתי, חוליאן הוא הפנים, דניאל הוא החוץ.
כך אני מרגישה, חוליאן קארך הוא הנפש הגואה, הטראגית,האמיתית, זו שצורבת ברצף חיי.
ודניאל זו אני החיצונית, משקפת את חוליאן קארך, אך בגרסא עדינה, בוסרית, לא ממומשת.
עיוותתי את הסיפור, אין לי ספק. אז זהו העיוות שאני מתחברת אליו,אז ככה זה נשאר.
חוליאן קארך הוא שם הבלוג, אני מציפה את נפשי לפיזי, לכתוב, אני מפגישה בין העולם הפיזי לנפשי,
כדי שיהפכו ליישות אחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
