אז התיישבתי באוטובוס, בדרכי לתל אביב.
לבשתי ורוד, היה יום מואר ומחויך, השמש הפציעה אחרי כמה ימים של אפרוריות.
שמתי לי מוזיקה אופטימית באוזניים, מוזיקה שקטה אבל עם תופים עדינים כאלה שגורמים לך לדמיין סירה קטנה כזו עם מפרש לבן ומים בטורקיז כזה, עם קרני שמש שמתשקפות בהם, מוזיקה של חום עדין ורך של קרני שמש, מוזיקה של יום כזה כמו שהיה באותו יום,נדמה לי שזה היה ג'ק ג'ונסון.
כשעליתי על האוטובוס,הסרתי לרגעים את אחת האוזניות, כדי לציין בפני הנהג היכן מחוז חפצי.
אני צועדת במסדרון האוטובוס, מחפשת את המקום המושלם, ליד החלון עם הכי הרבה שמש, לספוג את האביביות השופעת בחוץ,האוטובוס החל בנסיעה אני אוחזת במושבים סביבי כדי לא להכשל בין צעד לצעד, מצאתי.
באוזן אחת מתנגן לו ג'ק מסמן לי את המקום המבוקש ובעודי מתיישבת האוזן השנייה שומעת דברים אחרים, קול חזק מתלהם,אני מישירה מבט ורואה אדם דתי מתלהט בוויכוח עם אדם אחר היושב ממולו במושבים לרבעיות, המושבים ששניים מהם נגד כיוון הנסיעה, מעולם לא הבנתי איך אפשר לשבת בהם, רק המחשבה מעוררת בי בחילה, אך הדברים ששמעתי עוררו בי בחילה אף יותר.
התיישבתי במקום המיוחל, עוד לא מבינה בדיוק מה אני שומעת באוזני האחת, זו שלא מוקדשת לג'ק, הסקרנות גברה עלי והסרתי גם את האוזנייה השניה,והקול השוצף מתאחד למשפטים. משפטים של רעל.
"תאמין לי, זה רצח מה שהולך פה, רצח לאור יום, ועוד מדברים על יגאל אמיר, אפשר לחשוב מה הוא עשה, הרג איש בן 70."
נאטמתי. לא האמנתי למה ששמעתי. הסתובבתי, הסתכלתי באדם החובש כיפה, הלובש שחור, שהוא לא מבוגר ממני בהרבה, עם משקפיים כאלה גדולות, הוא הישיר לי מבט.
הסתובבתי חזרה.
בדרך מבטתי נפגש לכמה שניות עם אישה מבוגרת שישבה מעבר למסדרון האוטובוס הצר, גם היא נראתה נפגעת, למרות שלא הייתי רוצה לדבר בשמה.
הקשבתי עוד כמה שניות לשיחה, צמאה לעוד משפט כזה כמו שהוא הפריח.
תן לי סיבה, תן לי סיבה להכנס בך על החוסר רגישות המוחצן והחסר מעצורים שלך. תן לי סיבה!!!
והוא רק המשיך "אין זה פשוט רצח אני אומר לך"
החזרתי את האוזניות.
ושוב הורדתי.
נכנסו עוד אנשים כבר לא כלכך הצלחתי לשמוע את השיחה.
הייתי במלחמה קשה עם עצמי, ידעתי שהוא יגיד עוד משפט, ידעתי שהשיחה לא הולכת למקום טוב, כבר בראשי התגוללו להם שלל משפטים צבעוניים ברשעותם על המגזר המשתמט שלא משלם מיסים, על החוצפה בתעוזה של האיש להמעיט בערך הרצח הנורא בהיסטוריה של מדינת ישראל, רצח הדמוקטריה.
אבל החזרתי את האוזניות. החזרתי אותן כי ידעתי, שאין בזה כלום.
ידעתי שההתפוצצות הפוטנציאלית בין בחורה חילונית לבחור חרדי היא התפוצצות שאין בה טעם, גם אם באורח נס הוא היה מקשיב לי, וגם אם הוא היה מצדיק ומתנצל, או אפילו אם הוא היה מעמיד אותי על טעותי ומסביר לי שלא זו היתה הכוונה, אין בזה טעם.
הבעיה היא לא בו.
הבעיה היא בנו.
הבעיה היא שאין בנו אהבת חינם.
הבעיה היא שאדם דתי מרשה לעצמו לצעוק באוטובוס הומה את דעותיו הפוגעות ללא כל התחשבות, הבעיה היא בבחורה חילונית ששמה למטרה מגזר שלם ומנחשת שאותו אדם מולה לא עשה צבא ואינו עובד ואינו משלם מיסים, הבעיה היא שאדם דתי לא חשב פעמיים לפני שאמר משפט כלכך נורא, הבעיה היא בי שחיפשתי לשמוע עוד משפט, חיפשתי אותו. חיפשתי שהוא יגרום לי להתלהם, שיגרום לי לשנוא אותו עוד יותר. הבעיה היא שלא קמתי וחיבקתי אותו.
ולא, אני לא נוהגת לחבק שומרי נגיעה באוטובוסים, אבל הלוואי וכולנו יכולנו לתת חיבוק זה לזה, חיבוק גם אם לא פיזי, חיבוק החבוי בחיוך, חיבוק החבוי במילה טובה.
בימים שבהם המדינה שמה לעייננו את דף ה"מלשינון" שבו אדם מלשין על השכן שלו, וכולנו מסתכלים מאחורי הכתף לבדוק שאין שם סכין קצבים, אלה ימים שאנחנו יותר מכל צריכים לשים את אהבת החינם במקום הראשון.
לאהוב לא רק את החלש והמסכן והקרוב והמזוהה, לאהוב גם את זה שהוא לא בדעותיך ולא בדתך ולא במנהגך.
אני שמחה שהחזרתי את האוזניות, כי באותו רגע שג'ק התחיל להתנגן במלודיה עליזה הבנתי.
הבנתי שאני צריכה להשפיע במקומות אחרים, לא בוויכוחים ולא בהתנצחויות, קודם כל לחייך , ולאהוב את האדם העומד מולי.
ואולי יהיו שלא יסכימו איתי, שהיו מתווכחים, ושמים את הבחור הזה במקומו, ואולי בהתנצחות הקטנה גם היו "מנצחים", אבל אני מאמינה שהניצחון האמיתי בא בחינוך של הילדים שלנו, בא בשיחות עם החברים שלנו, בא במעורבות פוליטית והתפקדות למפלגות, בא ביוזמה אמיתית ומשמעותית שתשנה את פני החברה כולה.
לכבוד יום האהבה. אני מציעה לכם לפזר אהבת חינם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
