"מה קרה?"
" את יושבת?"
"כן,מה קרה"
"דוד צביקי נפטר"
וואלה. האמת שלא הייתי צריכה לשבת, ידענו שזה יגיע.
דוד צביקי היה מהאנשים שלא מפסיקים לרקוד בחתונות, ותמיד תופסים את המיקרופון בערב קריוקי, הוא היה שזוף תכול עיניים, צעיר ניצחי.
לדוד צביקי היתה מחלת ניוון שרירים כבר שנה וחצי.
מחלה מזעזעת,בה אתה מודע לאורך כל הדרך לאברים שלך שמפסיקים לתפקד זה אחר זה. עד שאתה מונשם ורזה ולא מצליח לזוז. אבל אתה בפוקוס מלא.
מחלה נוראית.
אפשר להגיד שזה התאים לשבוע לפני פסח. דוד צביקי סוףסוף חופשי.
"מתי הלוויה?"
"היום בשמונה, כולם באים,אז שלא תעיזי לא להגיע"
"ברור מה"
אז הלכתי ללוויה של דוד צביקה.
בגלל שלדוד צביקי יש בן שחזר בתשובה אז הוא התעקש לקבור אותו באותו יום, בשמונה בערב.
ללוויה בערב יש צבע אחר מלווית צהריים. היא יותר אפלה יותר מורבידית יותר מורכבת.
רגשות צפים ביתר קלות.
כולם הגיעו, כל ה9 אחים של אבא.
כל הילדים של ה9 אחים של אבא
כל הילדים של הילדים של ה9 אחים של אבא.
אמא של אבא לא הגיעה.
מתאספים המון אנשים, כולם עצובים כולם מושכים באף. גם אמא של אמא שלי הגיעה, הסבתא הפולניה, סבתא ציפורה,אח שלי שקלט אותה יוצאת מהרכב לובשת את ארשת הפנים הפולניה הכלכך מוכרת הכלכך מורגלת לזוועות,לפעמים נדמה שהיא חיה רק בשביל זה,הוא אץ לעברה,מחזיק אותה, כאילו בנה הוא זה שמת.
אמא של אבא לא הגיעה.
אז כולנו צועדים לעבר ה"לובי" של בית הקברות.
אני לא בדיוק מצליחה לראות מה קורה, רב מתחיל למלמל ואז אני שומעת את סירנת האחיות של אבא שלי "צביקההה איך עזבת אותנו צביקהה", דודה לילי מתעלפת , "תביאו לה מים!!" שמחה צורחת.
הבת של צביקה מתייפחת "אין לי אבא!"
הנשים מסובבות ראשיהן לחיק בעליהן, מסיטות מבט מהנשים המיוסרות, דודה לילי מקבלת סיוע של מד"א.
מתחיל קדיש.
"צביקה אל תשאיר אותנו לבד צביקה! רק לא אתה!"
בכי המוני נשמע מכל צדדיי,דוד עזרי נופל לריצפה אוחז את פניו וממרר בבכי קולני מלא אמוציות,בכי אמיתי של גבר.
אחוזת הלם אני אוחזת במרפקיי, לא מצליחה להשתלט על המחנק ,חמיצות בלי נסבלת עולה בגרוני שורפות לי השפתיים..
"אין לי אבאאא"
בעודי סוחטת דמעה עקשנית אני שומעת מאחוריי
"פסס"
אני מתעלמת, דמעה נוספת מוצאת את דרכה מהעין היישר אל השפתיים ומרטיבה קצת במליחות מרירה.ושוב שומעת
"פסס"
אני מסתובבת.
אחי יוני (ג'וני) עומד עם הסבתא הפולניה שלי.
"מה?!"
"בואי לפה."
"נו מה?"
"תביאי לסבתא כסא."
אני מסתכלת על ג'ונס כלא מאמינה. מה כסא עכשיו?
"ג'ונס, מה כסא עכשיו?"
"לכי להביא לסבתא כסא"
מבולבלת מעט, אני מישירה לעברו מבט. באמת? כסא? עכשיו?
כשאני רואה שאין מענה מצידו אני משלימה עם הגזירה והולכת לחפש כסא לסבתא ציפורה.
מתניידת בשקט, מחפשת,סורקת, אין כסא, אני מתהלכת במהירות בין האנשים, מתכופפת מעט, "לילי! תביאו לה מים!" דודה לילי עוד פעם התעלפה. את כל הדרמה אני מפספסת, מחפשת לסבתא ציפורה כסא.
מצאתי.
סבתא מתיישבת על הכסא החורק,אני מחזיקה בידה בעוד היא מתיישבת.
"שלא נדע.."היא מצקצקת.
"כן סבתא..שלא נדע"
אני מגביהה את עצמי מעט בשביל לראות אם דודה לילי עוד איתנו"
"אבל אני לא מבינה את זה.. "
"מה סבתא?"
"כולם ידעו שזה בא,אמא אמרה לי שהוא התחנן למות. התחנן אני אומרת לך,שלא נדע, צק צק צק"
אמא ניגשת, שואלת אם הכל בסדר
"אמא אני לא מבינה, הייתי כבר בכמה לוויות.. כזאת עוד לא ראיתי. כלכך קשה."
"של אשכנזים?" אמא משיבה בחצי חיוך
"כן.. של אשכנזים"
מתחילים ללכת לקבר, רינה אישתו של צביקי מתעלפת בדרך, שמחה צורחת שיביאו לה מים. לילי מוכת הדרמה צונחת בפעם השלישית.
ג'ונס אומר לי לקחת איתי את הכסא של סבתא.
כולנו עומדים ליד הקבר,
הרב מעביר בטקסיות את דוד צביקה לעולם הבא, בעוד רינה אישתו מתיישבת על הקרקע, סחוטת דמעות, סחוטת ימים.
רינה היא אחת הנשים הכי יפות שיצא לי להכיר.
מאוד מזכירה את ירדנה ארזי. שערה החלק הפזור נדבק לזיעה הקרה שעל מצחה. היא שוב מגלגלת עיינים וצונחת בפעם המי יודע כמה באותו לילה שחור משחור.
הטקס נגמר. כולם נשארים שעה ארוכה על יד הקבר.
סבתא ציפורה מושכת לי בשרוול
"הולכים?"
"כן סבתא הולכים"
בעודנו צועדות אני מחזירה את הכסא, ומהצד מבחינה שסבתא ציפורה מניחה אבן על הקבר, וכשאני מתקרבת אני שמה לב לדמעה שזולגת על לחיה, פניה קפואות וחסרות רגש, רק הדמעה הזו מנפצת את הקיפאון.
אשכנזיה שלי.
"אני לא מאמין שאת יוצאת היום"
"מה יש לא להאמין?"
"דוד צביקי מת, איך את יכולה לצאת לרקוד?"
"אני יוצאת לחגוג את החיים,ג'ונס"
"תעשי מה שאת חושבת"
יצאתי למסיבה, כולם שתו ונראו כאילו החיים נגמרים בסוף הערב. וכל מה שחשבתי שלגמתי מהערק אשכוליות זה שדוד צביקי מת.
דוד צביקי קבור באדמה.
דוד צביקי כבר לא ישתה ערק אשכוליות.
הרגשתי רע שיצאתי.
יצאתי החוצה לעשן סיגריה, דוד צביקי מת.
לא. דוד צביקי לא מת. דוד צביקי יצא לחופשי. דוד צביקי היה כלוא שנה וחצי בתוך גופה שלא מרגישה כלום ולא מצליחה לזוז ולא נושמת טוב. דוד צביקי כבר שנה וחצי בבית חולים מסתכל על אבא שלי בעיניו התכולות ומתחנן למות.
דוד צביקי רצה למות.
דוד צביקי שבוע לפני פסח יצא לחופשי, הוא חי חיים מלאים באהבה, וזכה שיבכו עליו בצער גדול, אני בוחרת לשמוח על חיו שהיו עד לפני המחלה הנוראית, ובוחרת לשמוח על שיצא לחופשי.
שסוףסוף טעם חירות מהי.
חג שמח דוד צביקי! פסח הוא החג שלך!
יצאתי מהמועדון.
אני לא רוצה לרקוד היום.
אני אחלום על דוד צביקי הלילה, רוקד בגוף של מלאך, גוף שזז לקצב נצחי ולא יפסיק לזוז לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
