לפני שנה בדיוק קרן חגגה ראש השנה ברישיקש.
היא וכמה ישראלים מרדניים החליטו שבית חב"ד לא מספיק טוב, אז הם פתחו שולחן במסעדה הודית והרימו כוסית לשנה טובה יותר.
קרן חשבה לעצמה שאם השנה הבאה תהיה טובה במאית כמו זו שעברה עליה מצבה יהיה מצוין.
היא הסתכלה בשולחן הארוך שכלל אנשים צבעוניים ומיוחדים שהקשר היחידי שלה אליהם היה הבריחה מהבית.
קרן עשתה טיול של שביל חומוס שמלא בבורקסים וצ'ילומים מעץ, היא לא חשבה שכזה יהיה הטיול שלה, אבל מזה משנה אם היא מאושרת?
היא טעמה את היין המריר שהצליחו לארגן בחיפזון לארוחה,שמחה בחלקה,אך טעמו של היין שיקף את הרגשתה, את פחדיה לפתוח בעוד שנה, שתכיל בתוכה ניסיונות חוזרים ונשנים לאושר.
היא מנסה להספיד את השנה שחלפה, לשמוח במותה ובו בזמן לאחוז בגופתה המרקיבה של השנה הזו, היא מבינה שאין ברירה, בשביל שמשהו חדש יוולד משהו אחר צריך למות. היא צריכה להרפות.
אחרי שבוע היא מצאה את עצמה על הר עצום בקאסאר דייוי, משלשלת,מקיאה, חולה.
יום כיפור.
קרן תמיד האמינה שאם יום כיפור הוא קשה, כנראה שיש על מה לכפר.
בעוד ראשה קודח וחם היא מרגישה שהיא מתנקה.
היא אוחזת בשמיכה דקה, רועדת, מפקירה את גופה לנוף העצום, היא נושמת עמוק.
היא נותנת לשנה למות בתוכה, היא מקיאה את תכולתה על הקרקע, קרקע שסופגת אליה את כל הרע ואת כל הטוב ואת מה שהיה בקרן, כל חלקיק של תובנה ושל רגש.
קרן מבינה שזמן הוא המצאה.
קרן מבינה שאי אפשר למדוד באמת זמן, שהוא אשליה.
את חשבון הנפש היא מצליחה לעשות, להתבונן פנימה, לגוף שהתרוקן וכעת הוא מטוהר, מעולם לא הרגישה כלכך שלמה.
" שנה טובה קרן" היא לוחשת.