PhDr, Katarina Benova

"כהקדמה למאמר שלי, אני מודה למר שמחה שינפלד על הזדמנות נדירה להיות חלק מן הפרסום, אשר בו הוא מתאר גורלות אנשים חיים.

כמורה להיסטוריה בגימנסיה, טבעי הוא שמעניינת אותי ההיסטוריה של העיר טופולצ'ני, אשר ללא ההיסטוריה של הקהילה היהודית לא תהיה מלאה. התוספת שלי, אשר בה אני מתארת את בתי הספר היהודיים, מבוססת במרביתה על מסמכים אשר נמצאים בארכיב בעיר טופולצ'ני, אך גם על מחקר שלי.

הוזכר כבר שבעבר הייתה קהילה יהודית מספרית די גבוהה. החלק החשוב ביותר של פעילותה היה לימוד והשכלה אשר מסורתית מגיע עד ימי התנ"ך. חוקים יהודיים נכתבו על חשיבות ההשכלה וחשיבות תהליך הלימוד, אשר עוד מודגש יותר בתלמוד.

כל קהילה יהודית חייבת הייתה לבנות בית ספר משלה ולמורה אסור היה ללמד יותר מ-25 תלמידים. להורים אסור היה לעבור לגור בעיר ללא בית ספר ואם לא הייתה אפשרות אחרת, האב חייב היה לקחת אחריות על השכלת ילדיו. בימים, כאשר רוב האוכלוסייה הנוצרית הייתה אנאלפבית, כל יהודי ידע לקרוא ולכתוב. הכרזת המלך יוזף השני (1780 – 1790) אישרה לילדי היהודים ביקור בכל בתי ספר מכל הסוגים כולל באוניברסיטה.

בתי הספר היהודיים  בטופולצ'ני, עברו הרבה שינויים.

במאה ה-18 היה בעיר מה שנקרא חדר, בו למדו ילדי היהודים את יסודות האמונה היהודית -  לקרוא כתבי קודש ולכתוב עברית. חדרים, כבסיס לבתי ספר יהודיים התחילו להקים בדיוק בסוף המאה ה-18 . הלכו לשם בעיקר רק בנים, בנות קיבלו השכלה בבית ע"י אמא. למורה קראו מלמד ושילמו לו מהאמצעים של הקהילה היהודית. בנים נכנסו לחדר ברובם בגיל 5, ומיד איך שלמדו לקרוא עברית התחילו ללמוד תורה. הלימודים בחדר הסתיימו בגיל 13-14, כאשר הבנים מגיעים לבר מצווה.

בתחילת המאה ה 19 בטופולצ'ני יסדו בית ספר לתלמוד, אשר שימש כבית ספר עממי, כהמשך ללימודים בנושאים יהודיים וכהכנה ללימודים בישיבה. הלימודים נמשכו 3-4 שנים.

בשנת 1858 נפתח על מקומו של בית הספר לתלמוד בית ספר עממי תחת שמו ,Obere Volksschule  דהיינו בית ספר עממי גבוה. בית הספר נחל הצלחה וכבר בשנה ראשונה ביקרו בו 200 תלמידים. בבית הספר היו 4 כיתות ובנות למדו בכיתות נפרדות. הניהול והאחזקה היו של הקהילה היהודית, אך פיקוח בוצע ע"י המפקחים של הבית ספר. בית ספר נוהל בדרך אורתודוקסית מחמירה (חרדית). ביקרו בבית ספר גם ילדים מכפריהסביבה. תודות להשכלה ברמה גבוהה, היה לבית ספר שם טוב.

בשנת 1912 בנו בית ספר חדש, אשר שייך היה לקהילה היהודית בעיר טופולצ'ני. בבניין בית הספר היו 10 אולמות, מתוכם 6 כיתות, מחסן, פרוזדור ודירה של השומר, אשר היה בו חדר ומטבח. לבית ספר הייתה שייכת חצר גדולה, אך חסר היה אולם להתעמלות. שפת הלימוד ביסודה  הייתה גרמנית, אשר משנת 1871 החליפה אותה הונגרית ומשנת 1918 סלובקית וגרמנית. בשנים 1929-1937 היו בבית ספר חמש כיתות.

התלמידים למדו בשיטה כזו: יחד הם קראו לאט את הכתוב, דנו בו והתווכחו לא פעם בהרמת קול, כדי לנסות להביע את טענותיהם. כך נכנס לשפה הסלובקית פתגם כזה:  "זה כמו בבית ספר יהודי", דהיינו וויכוח קולני. ע"י בית ספר הופעל ארגון הורים שנעזר ע"י מורים. בשנים 1937-1938 הארגון סיפק לתלמידים עניים את כל צרכי בית הספר לשנה שלמה ויחד עם אחרים דאגו להלביש 38 תלמידים עניים. מטבח יהודי עממי סיפק לתלמידים עניים מזון חם ותלמידים מצטיינים קיבלו על הצטיינותם תמורה. תודות דאגה זו, באו לבית הספר גם בחורף. הנתונים האלו מראים כביכול על מחשבה מסורתית אודות העשירות של משפחות היהודיות.

תלמידים מבית הספר עממי השתתפו בפעילות ארגונים יהודיים – אגודת ישראל, מכבי וכו'. למרות שבית ספר לא היה ממשלתי, הוא קיבל עזרה ממשלתית ותשלום למורים. בשנת 1939/1940, ביקרו בבית הספר 216 תלמידים: בכיתה א' 39, כיתה ב' 35 , כיתה ג' 48, כיתה ד' 46 , כיתה ה' 48. שפת הלימוד הייתה סלובקית.

ייסודה של המדינה הסלובקית הפשיסטית בשנת 1939. בדרך כוחנית הפסיק מידית את כל הלימודים בכל מוסדות החינוך בטופולצ'ני ליהודים. לפי פקודת הממשלה הפשיסטית מה-1 לספטמבר 1939, כל התלמידים היהודים גורשו מבית הספר התיכון ומהאוניברסיטה. התלמידים היהודיים הוצאו מבית הספר התיכון ומבית הספר העירוני גם בטופולצ'ני. היהודים חייבים היו לדאוג להמשך הלימודים עבור תלמידים שגורשו ממוסדות הלימוד הכלליים. מדובר היה על כמה עשרות תלמידים. יחד עם זאת, בית הספר היהודי קיבל תוספת מורים שפוטרו מבתי ספר אחרים. בנוסף לכך היה גם חוסר באמצעים פיננסיים. בשנת לימודים 1941/42 ב-7 כיתות לימוד למדו 301 תלמידים.                                                         

שילוח מתמיד של תלמידים יהודיים למחנות מוות הביא לירידת מספר התלמידים וגם לצמצום כיתות לימוד. ב 31 לאוגוסט 1942 חייבים היו לסגור את כיתות 4,5,6,7 מכיוון ש 114 תלמידים רשומים, אפשר היה למקם ב 3 כיתות. בתקופה זו, בבניין בית הספר היו 4 כיתות בשימוש ואחד ללא שימוש.

אחת הפעולות השליליות והאכזריות בתקופת המדינה הסלובקית הפשיסטית, היה החרמת הרכוש היהודי. מהרישומים מאוקטובר 1943, בבית הספר היהודי היו רק 3 כיתות והן הועברו לבית אבות יהודי לשעבר. הבניין היה במצב קשה, לשתי כיתות בלבד הייתה ריצפת בטון, הכיתות היו קטנות ללא אור מספיק והילדים נדחפו שם בקושי רב. לא הייתה שם חצר מספיק גדולה, כך שאת ההתעמלות עשו בשדות. בתקופה זו היו רק 106 תלמידים. בכיתה א' 29 , ב' 38 , ו ג' 39 תלמידים. אספת הורים לא התקיימה כלל. למראת התנאים הלא ידידותיים והקשים, היה בכל זאת טוב יותר מכלום. סופו של בית ספר היהודי היה ביולי 1944.

אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, הילדים היהודיים אשר שרדו את טירוף המלחמה, ביקרו בבית הספר העממי-ממשלתי בטופולצ'ני, אך הוסיפו עוד 2 כיתות. בספטמבר 1945, בבית ספר זה למדו 9 בנות יהודיות. בבית הספר העירוני למדו 10 תלמידים.

בכל בתי הספר בטופולצ'ני, על לימודי הקודש היה ממונה המורה אדוארד קריינר. למרות הניסיון האכזרי לחסל פיזית יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, יש למדענים היהודים את העמדות הכי בכירות בכל העולם ובכל האוניברסיטאות והם גם מובילים בקבלת פרסי נובל. במידה מסוימת של הומור אומרים שאיסוף פרסי נובל זה ספורט חביב על היהודים.".

הערות שלי : סבא אברהם ז"ל ואימא שלי ז"ל היו ילידי העיר טופולצ'ני. כל שמונת הילדים של הוריי נולדו גם כן בעיר. הוריי בנו בית דו-קומתי בקצה העיר, הייתה לנו חנות נעליים משגשגת במרכז העיר וגם היינו סוכנים של תחנת דלק בעיר.

הלכנו כל שמונת הילדים לבית הספר היהודי עממי - זה שתואר במאמר. שני אחיי הבכורים למדו בהמשך בבית ספר עירוני ואליקים אחי הבכור למד בישיבה בשורני ואחי יצחק למד בישיבה בניטרה. שלוש אחיותיי גורשו מבית הספר העירוני, יחד עם שאר היהודים. אני בשנת 1942 למדתי בכיתה ה', אחותי אסתר בכיתה ג' ואחי יומטוב בכיתה א'. לכולנו הופסקו הלימודים בעל כורחם. מכיתה ה' שרדתי כנראה אני יחידי.

שלושה חודשים אחרי הפסקת לימודים של אחיי, אחיותיי ושלי היינו כבר במחנה ריכוז נובאקי שהוא לא רחוק מהעיר טופולצ'ני. משפחתי שרדה בניסים שקשה לתארם, אך אנו כאן ב"ה. כתבתי ספר ושמו אולי לא תאמינו... הוא כעת אצל הגרפיקאית ובע"ה הוא יוצא לאור בקרוב ממש. הספר הוא בעל 3 חלקים. בראשון כותב על חיי בגלות, בחלק השני כותב על קליטתי בארץ ובחלק השלישי מפרסם מאמרים מובחרים מהבלוג שלי.

תורגם מסלובקית ע"י שינפלד שמחה, פתח תקוה, ישראל.