מס שפתיים

אמא אומרת שאני לא הולכת מספיק זקוף. אמא אומרת שאני צריכה להיות יותר בטוחה בעצמי. אמא אומרת שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. 

אני באמת לא יודעת מדוע אני קמלה ככה - משתופפת לתוך עצמי, נצמדת לחלון האוטובוס כדי להעלם, מתנצלת על עצם קיומי, מדברת בלחש, מבקשת שלא להיות. חלפי כתב:

"אני מצמצם עצמי כדי נקודה אלמונית, שלא להפריע בגופי מלכויות". ולא אתיימר להיות משוררת, ולא אתיימר להיות בכלל - והנה שוב! ההתנצלות הבלתי נגמרת הזו על עצם העובדה שנולדתי. אני מודעת לעובדה שאני בסדר - איני אזרחית פורעת חוק, איני פושעת. אני משתדלת לעשות הכל על הצד הטוב ביותר, וגם אם אני לא מצליחה - זה בסדר. אני יודעת. ובכל זאת, אני מרגישה באופן תמידי שאני לא. אני חושבת שגם מתוך שינה אני לא מרשה לעצמי לזוז, שלא להטריד מישהו או משהו. אני לא יודעת מאיפה זה נובע. כלומר - אני יודעת. אבל לא אפתח זאת עכשיו. אבל חשוב שאפתח כי החיים ממשיכים לזרום בינתיים. ויכל להיות לי הרבה יותר קל, נוח ונעים בעולם הזה אם הייתי מצליחה להפנים שזה בסדר לחיות. לנשום. לקנות במכולת. לנהוג ברכב. להעז לדבר. להתעקש על שלי. לחשוב. יכל להיות לי הרבה יותר טוב אם היה בי קמצוץ של בטחון. אני מביטה על בנות אחרות, שבהתנשאות גלויה אוכל לומר - שאינן חכמות ממני, ואני נשטפת קנאה. מנין כל הבטחון? בהליכה, במבט העיניים, בתנועות השפתיים: הן שופעות אמונה אמיתית בצדקת קיומן. ואני עומדת בפינה, מבקשת להעלם, מתנצלת על בואי. 

ובנימה פחות כואבת: אחת הסיבות שלא רציתי לשרת בגדוד לוחמים היא העובדה שאהיה אחת מפחות מעשר בנות בסביבתם של מאות גברים. לא הפחד מהטרדה כלשהי כמו הפחד מכך שאיהפך למושא לרגש כלשהו הוא זה שמנע ממני לרצות להגיע לשם. והנה, לא הגעתי לגדוד, אבל כן לסביבה גברית ברובה. ואפילו מבטי העיניים הפולשניים כבר מתחילים להמאס עלי. ולכי תתווכחי עם מישהו שהמבט שלו מטריד.