מס שפתיים

והדבר שהכי קשה לי בתוך כל מערבולת הרגשות הזו - ההבנה שאולי אני בסך הכל בסדר. קשה לי להביט במראה ולחשוב שהדמות שניצבת מולי יכולה להיראות טוב, גם בעיני, בימים מסוימים. קשה לי לכתוב מילים ולחשוב - הן מסודרות יפה על הדף. קשה לי לומר משפט ולהרגיש מספיק חזקה כדי לעמוד מאחוריו. והנה אני מוצאת את עצמי מנסה להתמודד עם הקשיים, עם חלקם - לא עם כולם, מנסה - עדיין לא מצליחה. אבל אני נמצאת במקום אחר, בוגר יותר, קשוב יותר לעצמי ולעולם. לא עוד הלקאות עצמיות של גיל 16, התפכחות אמיתית מודל 2018 עוד רגע כאן, ואני, כבר לא מביטה מהפינה, אלא פוסעת אל מרכז החדר, כשעיניים בוחנות סביבי, ואומרת: אמא, אני יודעת שאני צריכה לעמוד זקופה יותר. 

פעם מישהי אמרה לי שהבעיה איתי היא שמעולם לא חשבתי שאני שמנה. גרוע מכך - אני מכירה בעובדה שאני רזה. כזו אני, דפוקה. מסתכלת במראה ויודעת שאני לא צריכה דיאטה. מישהי אחרת פעם אמרה שאני מתנשאת, רק כי העזתי לומר שאני לא שמנה. כי אני לא שמנה. אבל מדוע אני לא מסוגלת לומר: אני חכמה? יש לי מה להציע? מדוע אני לא מסוגלת להביט במראה ולחשוב: הפנים האלו לא כל כך נוראיות? הגוף הזה נראה טוב במצבים מסוימים? 

וכחלק מאותו תהליך ארוך וכואב, שכנראה שבשנים הקרובות אבין ששמו הוא "החיים", אני מבינה שאולי לא טוב לי במערכת היחסים הנוכחית. אולי אני לא מספיק מסופקת. אולי לא מעריכים אותי מספיק. אולי לא מעריכים אותי בכלל. ואולי הוא התרגל אלי כפי שהייתי, ואני עכשיו אחרת - עדיין אני אבל בכל זאת שונה - ועכשיו הוא יתעורר לצידי בסוף השבוע הבא, יפקח את עיניו וישאל: מי את? ואני לא אפקח את עיני, אעשה עצמי כאילו עוד לא התעוררתי, אמלמל מילות אהבה מתוך שינה ואחכה ששפתיו יפגשו בשפתי. ואחר כך, כשנאכל קורנפלקס בקעריות כתומות זה לצד זו, רק אומר לו: זו אותה אני, אבל אחרת. ואולי יחליט שאני האחרת אינה דומה לאני הישנה, ואולי.. אני בעצם מפליגה אל מחוזות הפנטזיה, כי השינוי עדיין לא מורגש מספיק.  לצערי. אבל אולי יום אחד זה יקרה. 

ואולי גם הגיע הזמן להודות: אין לי רגשות כלפיו. נחמד לי בחברתו, נעים לי במיטתו, אבל שום רגש - פיזי - לא קיים. ואולי הפרפרים המדוברים בבטן הם רק המצאה, ואולי אכפתיות היא בעצם האהבה המדוברת, אבל הייתי רוצה פעם אחת להרגיש, באמת להרגיש, שאכפת לי. כי לדבר אני יכולה עד מחרתיים - אבל בתכלס של התכלס, אין לי רגשות אליו. ולא היו לי מעולם, לאף בחור אחר. אז אולי אין דבר כזה, ואולי הרגשות שיש לי הם למעשה הרגשות - אבל אני רוצה להאמין שהיכנשהו יש מישהו שיגרום לי להרגיש, פיזית, אהבה. ואולי זה לא הוא, ואני מפחדת שזה לא הוא, מפחדת להיפרד ממנו ומפחדת כמובן שיפרד ממני. אני כל הזמן עם היד על הדופק, מודדת כל מילה ובוחנת כל תזוזה של עצמי - שלא להפחיד אותו, שלא לגרום לו לברוח. ואני מפחדת כל כך שאולי זה לא זה, שאולי אני לא באמת איתו. לא באמת שלו. ובקרוב הוא יבין את הבלוף, שאולי לא קיים - כי אולי כן טוב לי, ואולי גם לא, ואולי לא היו הדברים מעולם. 

ובאותה הרוח - אחד משירי האהבה העבריים היפים: