את ההודעה על סיגרתו של האתר הנ"ל קראתי בעיתון, לא כאן, ודפדפתי מעליה, כאילו לא הייתה קיימת. עוד הוכחה לכך שאני מנסה בכל אפשרות להכחיש את הקשר לכאן. כבר כמה חודשים שמקנן בי הרצון למחוק את כל המילים שנרשמו כאן, ולאחר הרבה התחבטויות הקדוש ברוך הוא או אחד אחר עשו את העבודה בשבילי ושמו סוף ללבטים. אין יותר ישראבלוג, אין יותר מילים שלי. ואחרי כמעט חמש שנים בהן השתכפתי כאן, לעיתים בדיוק ולעיתים בסילוף חלקי של המציאות, אני חושבת שהגיע הזמן לחשבון נפש:
אני מרגישה משוגעת. עומדת לבד תחת שמים, מעל אדמה, מצדדי ים סוער, גועש, גואה, שפל ושוב נוסק אל השמים, הופך לגשם, לשלג, לברד, לקרני שמש, לפרחי אביב, לחיוך, דמעה, לשבר אושר, לניצוץ של רחמים, ללידה של ילד, לכל ההיסטוריה שהתרחשה, לכל ההיסטוריה שעוד תתרחש בעתיד, לכל מהפכה, אקורד בגיטרה. כל העולם מתערפל אל מול עצמו ואני מתמודדת. יום יום. וגם אחרי ההתפכחות הרגעית של גיל ההתבגרות, עדיין אותה התחושה מלווה אותי מידי יום: העולם משוגע, ואני כמוהו.
כל המילים שנכתבו כאן היו נסיון נואש למדי למצוא איזו נחמה בלתי מוסברת בחלוקת המידע המשמים עם שאר העולם. בתקופה האחרונה נגמלתי מצורך זה, התחלתי לכתוב יומן, בכתב יד בלתי קריא ואותנתי. ובכל זאת, הנה אני מגיעה לכאן כדי להיפרד. בני אדם תמיד עניינו אותי וכנראה שלנצח אשבה בקסם הזה של תכונות אופי שונות, טעם, טביעת אצבע אחרת. וכאן קראתי בני אדם, דמויות בדיוק כמוני, שריטות ולחשים ניגנו עלי כמו הייתי אורגן חשמל. והמוסיקה, אוי המוסיקה, כמה שירים פרסמתי. תמיד פחדתי שאם מישהו ממכרי האנושיים והמציאותיים יגלה על קיומו של הבלוג, ואם יהיה לו ספק האם אכן אני היא הכותבת - יוכל מיד לגלות זאת על יד המוסיקה. הרוק נ רול לא ימות אף פעם, כך אמר ניל יאנג וכך אומרת אני. כמו המילים, השירים וכל הסיפורים שעדיין לא כתבתי, כך גם הרוק, הרך והכבד, המחאתי והדביק, לא ימות לעולם.
אני כאן כדי להישאר. רגליים נעוצות בקרקע ומבטי לאט לאט יתחיל לטפס מן הרצפה אל גובה העיניים, הביטחון העצמי נבנה לאיטו, ואני - לאיטי, מדדה לי במירוץ המכשולים שנקרא גיל עשרים. תחושת המחויבות שלי כלפי העולם ממשיכה להפתיע אותי בכל יום מחדש, אני הופכת ליותר סלחנית כלפי עצמי, ובעיקר - מבינה שאני קודם כל מאמינה בטוב, ורק אחר כך באלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קרימזוֹן