Insignificance Is Bliss

יושבת בסלון של בוזבוז, הוא הלך לצבוע את העיר, אני לומדת למועד ב' בביולוגיה ב' שיש לי עוד יומיים. עכשיו סיימתי פרק ואני עושה הפסקת סיגריה, תוך כדי הרגשתי שאני צריכה לכתוב קצת. לא כתבתי המון זמן. סתם, על מה שאני מרגישה, כי זה מרגיש כלכך שלם בזמן האחרון, טוב נו... לא לגמרי שלם, תמיד יש על מה לעבוד, אבל עכשיו אני מרגישה שאני ממש מתחילה, שאני לא מוותרת, שאני לא נותנת לעצמי לוותר על החיים, לוותר על הנסיון, לוותר על הידע, לוותר על כל התהליך שעברתי בשנים האחרונות, ובכלל, בחיי.

אני מרגישה שאני שוב רוצה לכבוש את העולם, בצעדי תינוק, ובצעדי ענק. אני מרגישה שאני שווה את זה, שאני חכמה, שאני יפה בפנים ובחוץ, שאני יודעת כלכך הרבה כי עברתי קצת, ושיש עוד הרבה לדעת ושצריך ללכת ולאכול את העולם, לצבור עוד ועוד ידע.

אני מרגישה שאני יכולה. אני מרגישה שוב שהעולם קטן עלי ושהוא כל כך כל כך גדול... שיש בו כלכך הרבה שאני עוד יכולה לגלות, שיש בי עוד כלכך הרבה שאני יכולה לגלות, כי אני היקום והיקום הוא אני.

ביולוגיה?

זה לא רק זה, אני לא צריכה להגיד לעצמי שאני הולכת להיות ביולוגית מטורפת שתגלה את התרופה לאיידס (והאם איידס הוא אמיתי בכלל ולא המצאה של הטייקונים ששולטים בעולם?), מה שאני  צריכה זה לכבוש את הפסגות שהצבתי לעצמי. אז כרגע הפסגה היא תואר ראשון במדעים, אחר כך זה אולי יהיה משהו אחר, זה לא משנה. מה שמשנה זה שאני הולכת לאנשהו, אני מתקדמת, זה לא משנה לאן העיקר שאני עושה את זה. כי הרי החיים הם כמו אופניים וכדי לא ליפול צריך תמיד להשאר בתנועה.

כן, אני בחורה של קלישאות, אולי, אבל אני מלכה. אני מלכה בממלכה שלי, ובממלכת החיות, ובכל היקום האינסופי הזה וגם בשאר היקומים.

אני יכולה לעשות הכל אם אני רק אעשה, כל מה שצריך זה להמשיך להתקדם, להמשיך לצעוד, להסתכל קדימה בציפיה ועם זאת להינות מהרגע ולא לחשוב על המחר.

וואו, יצא לי הרבה, כנראה שיש לי השראה.