לא כתבתי כבר המון זמן,זה לא שלא ניסיתי, באמת שכן ניסיתי.
כל פעם נכנסת למסך העריכה ומתחילה ואז פתאום אני חושבת שתכלס לא יודעת בדיוק איך לארגן את כל המחשבות שלי בכתב, ומוותרת.
אבל היום זה לא ככה, כי היום אני מחליטה שאני פשוט לוחצת על שמור, בלי שום התחשבות באיזה גיבוב שטויות בדיוק יצא לי, ואם זה ספרותי, ואם זה יעניין מישהו.
כי בתכלס,
הרי אני עושה את זה בשביל עצמי, כל מה שאנחנו עושים הוא בשביל עצמנו, אם עזרנו להומלס בכוס מים, גרמנו לעצמנו להרגיש נדיבים ובכך בעצם להרגיש טוב. ואם הקשבנו לחבר, גרמנו לעצמנו להרגיש כמו חבר טוב, ז"א להרגיש טוב באופן כללי. ובכלל, כל המעשים שלנו, כל הצעדים שלנו, בעיניי, נעשים עקב אינטרסים אישיים נטו. כי הרי למי אנחנו צריכים לדאוג אם לא לעצמנו, וברמה הקטנה יותר והכוללת יותר, את הגנים של מי אנחנו מעוניינים לשבח לדורות הבאים? שלנו.
והנה אנשים באים ואומרים לך, אל תהיה אגואיסט, אתה חושב רק על עצמך, לא אכפת לך מאף אחד אחר.
קודם כל, לא נראה לי שמישהו ממש חייב שיהיה לו אכפת ממישהו אחר, ואם לא טוב לכם אז תלכו.
מצד שני זאת גם הדרך למגר "אגואיזם" כביכול. אם אנשים שהאינטרסים האישיים שלהם גורמים לאנשים סביבם לסבול בדרך זו או אחרת, והאדם הסובל ילך הרחק מהאדם ה(לא) נסבל, אזי האדם הנסבל ישאר לבד, ואותם הגנים שלו לא ימשיכו לדור הבא, וגם אם כן, אז האבולוציה היא הרי תהליך של מיליוני שנים.
אז מה אמרנו?
תהיו אגואיסטים, אבל ללא פגיעה בסביבה שלכם, כי אחרי הכל, זה גם לא יגרום לכם להרגיש טוב.
ואז כשכל אחד ידאג לאושר של עצמו, שכולל מעשים טובים כלפי אחרים (כי זה גורם לנו להרגיש טוב), אנחנו נדע אנושות משגשגת, חסרת אלימות ומלחמות, ומלאת אהבה לאחר ולהכל.
אוטופיה.
אני אולי נשמעת כמפליגה בדמיונות, אבל רק ככה דברים קורים.
עד הפעם הבאה,
חנוכה שמח
והמון אהבה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
