|
| 4/2013
טיפות
געגועים לטיפות, הטיפות האלה שזלגו על החלון. לרעש שלהן, למראה שלהן, לריח. הן עשו לי כל כך הרבה טוב. הן קיררו אותי, מה שעזר לי מאוד ללבוש מעילים. הן הרטיבו אותי, מה שגרם לי להסתתר עוד יותר מבדרך כלל. הן הרטיבו לא רק אותי, אלא את כל הסובבים אותי, אז כולנו מסתתרים. מסתתרים ביחד. ואין דבר הרי שאני יותר אוהבת מלהסתתר ביחד. ולהתקרב. ולהרגיש שייכת, להרגיש חלק ממשהו קרוב. וכל זה בזכות הטיפות. ולא רק זה. ועוד המון. הן גרמו לי להפוך את הבית לחם יותר, לאוהב יותר. כי הן קרות, לא אוהבות, לא ידידותיות. וכשמשהו מתייחס אלי ככה, אני בורחת, כי זה הפתרון היחידי. ויש בהן משהו נוסף, מיוחד. כשהעונה היא קיץ, אין שום דבר מיוחד חוץ מחום מזוויע. כאשר העונה היא חורף, יחד איתה מגיע הגשם. הגשם הראשון, וזה שאחריו, וזה שאחריו, ואלה שאחריהם, עד שמגיע הגשם האחרון. וברגע שמגיע הגשם האחרון, מגיע הקיץ. ובשביל מה צריך אותו בכלל? הוא הרי כל כך מיותר, סתמי. רק קיץ. זה הכל. חום מזוויע בסך הכל. ועכשו היה הגשם האחרון, עכשו, עכשו. ואני כבר מחכה, לרעש שלהן, למראה שלהן, לריח. לריח של הטיפות. להרגשה המיוחדת הזאת, ההרגשה הכל כך מיוחדת הזאת. ההרגשה של "הנה אלוהים בא לנקות את העולם בשבילי". ההרגשה שעכשו אפשר להפוך את הבית הזה לחם יותר, לאוהב יותר. ההרגשה שאפשר להסתתר ביחד. להסתתר. אני אוהבת להסתתר. אז קיץ, למה באת?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
