בוקר של יום שני. אחרי אזהרות מהמחנכת אתמול, הגעתי עם גרביון מתחת למכנסיים שמגיעים עד מתחת לטוסיק (לא רואים שום דבר) וחולצת בית ספר רגילה. נכנסת לבית הספר, המנהלת ישר מזהה אותי ואומרת לי בוקר טוב. אני עונה לה בוקר טוב, מחייכת והולכת לכיתה. כל זה, והיא לא העירה אפילו הערה אחת על הלבוש שלי. בשעה השנייה ללימודים, המחנכת שלי נכנסת לכיתה ובודקת שכולם לבושים כמו שצריך. בערך כמחצית מבנות הכיתה הגיעו לבושות בחצאיות מיני שמגיעות עד הרבה מעל הברך או שורטים למיניהם, וכמובן כפכפים. החוק של בית הספר אומר שאסור לבוא עם כפכפים וחייבים לבוא עם מכנס שמגיע עד 25 ס"מ מעל הברך. אבל, המחנכת מסתכלת עליי ואומרת לי לצאת מהכיתה ולבוא איתה לחדר המנהלת. לא התווכחתי איתה ובאתי איתה למשרד. משום מה, היא לקחה אותי למשרד שלה ולא לשל המנהלת, הושיבה אותי ואמרה לי ככה: "אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר, אתמול אמרתי לך לבוא עם מכנס ארוך ושוב את באה עם מכנס קצר, ואני בטוחה שאת עושה לי דווקא." אני אשמח להסבר, מכיוון שבכיתות הלימודים אין מזגנים וכל התלמידים יושבים בחום וצריכים להתמודד איתו. שאלתי אותה למה אני לא יכולה להיות עם הגרביון העבה (בעובי של טייץ ספורט כמעט, לא רואים אפילו קצת את הרגל שמתחת) ועליו המכנס הקצר, והיא ענתה לי שהגרביון תקין אבל המכנס שלי לא בסדר. לפי מה שהיא אמרה, אם הייתי מורידה את המכנס ונשארת רק עם הגרביון זה היה בסדר, אך כמובן שאת זה לא עשיתי. היא הסבירה לי שבגלל כל הדברים האלה היא תצטרך להשעות (ככה כותבים?) אותי מבית הספר לאותו היום, וזאת אחריותם של ההורים לאסוף אותי מבית הספר באותו הרגע. (במקרה באותו בוקר התקלקל לי הטלפון ולא היה איתי, אז גם לא היה לי איך ליצור קשר עם ההורים). המחנכת התקשרה לאמא שלי כדי להודיע לה שעליה לאסוף אותי מבית הספר כי לא מרשים לי להשאר שם למהלך היום, וכמובן שלי לא הייתה הזדמנות לדבר עם האמא המופתעת שראתה אותי יוצאת מהבית לבושה כרגיל ובצורה נאותה למדי. הסברתי למחנכת שאני לא יכולה לעזוב את בית הספר, ושביום למחרת יש לי מבחן במתמטיקה ויש לי כמה שעות של לימודי מתמטיקה שאני צריכה להיות נוכחת בהן. להפתעתי הרבה היא ענתה "דווקא כשלא מרשים לך להיות בבית הספר, אז את רוצה ללמוד." מי את שתגידי כזה דבר? הציונים שלי מאוד גבוהים, אני משקיעה בלימודים, לא מבריזה מאף שיעור. אז כן, היו לי ארבעה התקפי אלרגיה בחודש וחצי האחרונים, אבל זאת לא אשמתי וזאת סיבה רפואית, ואת לא יכולה להגיד לי שאני לא לומדת. כמובן שלא כתבתי את זה בניסוח מדויק, אבל מה שהיא אמרה היה אפילו יותר תוקפני ומזלזל מזה. אני אחת שמכבדת את מי שמכבד אותי, ולדעתי זה מאוד לא מכבד. מיד אמרתי לה שאני נוכחת בכל השיעורים, והיא ענתה בצחוק מתגלגל ומזלזל. כעבור כמה דקות אבא שלי התקשר למשרד שלה ואמר שהוא יביא לי מכנסיים ארוכים לבית הספר. אבל מה שקרה היה, שהייתי עם נעליים סגורות, וחובה אצלינו ללכת עם גרביים. אך מכיוון שלבשתי גרביונים ולא נתנו לי את האופציה לדבר עם אבא שלי לפני שהוא מגיע, הייתי צריכה להשאר עם הגרביונים מתחת למכנס הארוך ולהשאר ככה עד 5 אחר הצהריים בכיתות לא ממוזגות או בגינות בלי אזורים מוצלים. ומבחינתי, אני עדיין לא מבינה איך בית הספר הביא את אבא שלי עד לשם, מרחק של חצי שעה נסיעה מהבית, כדי להביא לי מכנסיים. זהו לא סוף הסיפור, ומבחינתי זאת בושה. בושה למערכת החינוך, בושה לבית הספר. שאני באה לבית הספר בלבוש תקין, ומכיוון שמורה אחת לא מסכימה עם שאר הצוות אני צריכה להיות מושעית ולסבול במשך יום שלם. מבחינתי, צריך לשים לזה גבול, כי הרי יש הבדל בין מכנס קצר למכנס קצר לרמה שהטוסיק מבצבץ מלמטה.

אני בטוחה שיהיו כאלה שיגידו לי שהייתי צריכה פשוט לוותר וזהו, אבל אני יודעת שאני לא מגזימה. כשאני מגזימה אני יודעת, יש לי מודעות עצמית גבוהה ולעיתים גבוהה מדי.