קמנו בבוקר בסביבות שמונה וחצי. ליתר דיוק, היא התעוררה בשבע, כנראה כי נהיה די חם והמאוורר לא הספיק. היא בטח הדליקה את המזגן על 24 מעלות כמו שהיא אוהבת, בדיוק הטמפרטורה שעושה לה טוב, וסגרה את החלון הקטן שבחדר שלי. היא בטח גם באה, הזיזה את השיער שלי לחלק העליון של הכרית ונישקה אותי בצוואר, כמו שהיא תמיד עושה. יכול להיות שהיא אפילו נשארה לחבק אותי, אבל את זה אני כבר לא יודעת, אולי עדיף שלא אנחש יותר מדי. בשמונה וחצי התעוררתי, אני לא יודעת איך או למה. היא שכבה לידי והסתכלה עליי במשך שתי דקות (שהרגישו כמו נצח). "בוקר טוב יפה." הקול שלה עשה לי טוב על הבוקר. "הרתחתי את הקומקום, את מוזמנת להכין לעצמך קפה. גיורא התקשר, אני לא זוכרת מתי, הייתי עסוקה מדי בלהסתכל עלייך. ושוב, בוקר טוב." היא קמה והלכה לשירותים. כנראה שנרדמתי חזרה, כי אחרי כמה דקות היא יצאה מהשירותים ואמרה "איך השיער שלך יפה כל-כך מהרגע שאת מתעוררת? זה לא הגיוני." חייכתי, והיא הלכה. התקשרתי לגיורא. הוא ענה, הייתה דקה של שקט (שהרגישה כמו נצח), ואחריה הוא אמר "אני בא." נשארתי לשכב במיטה, לא רציתי שהרגע הזה יגיע. עברו עשר דקות (שהרגישו כמו הנצח הארוך ביותר בעולם), ונשמעה דפיקה בדלת. לקח לי רגע עד שהגעתי להחלטה שכדאי שאקום מהמיטה, ופתחתי את הדלת. גיורא נכנס, לא הסתכל עליי, והתיישב במטבח ליד השולחן הקטן שבו ישבתי אתמול בערב וקראתי. "אתה רוצה קפה?" אמרתי כעבור שתי דקות (שהרגישו כמו נצח), בזמן שהוצאתי ספלים מהארון הגבוה ואת הקופסה של הקפה מהארון הנמוך. "כן, חזק..." "חזק בלי סוכר, אני יודעת." הכנתי קפה לשנינו, והתיישבתי לידו בשולחן. הוא שתה את הקפה שלו כאילו לא שתה קפה כבר חודשים, השפתיים שלו לא התנתקו מהספל לרגע. הוא ניסה להמנע ממילים, אבל ידע שהן יצטרכו להגיע מתישהו. "מה שלום נעמה?" הוא אמר בקול חלש, קצת לחוץ. "נעמה בסדר, באמת בסדר." "כמה זמן כבר?" "חודשיים, אולי שלושה, אני לא זוכרת." "ואיך את?" "אני די מרוצה, נחמד לי." "את יודעת למה אני מתכוון." "כן, אני יודעת." "את מאוהבת?" "לא, אתה מכיר אותי." "חשבתי שאולי השתנה בך משהו. אבל את צודקת." "צודקת במה?" "את בחורה אוהבת, את פשוט אוהבת. זה נורא נעים." בדיוק לקחתי לגימה מהקפה, ויצא לי מעין חיוך מוזר כשהפה מלא בקפה. לא הסתכלתי עליו, הסתכלתי על כפות הרגליים שלי שהציצו מתחת לשולחן. הן יפות, יש לי כפות רגליים יפות. "יכול להיות. היא לא אוהבת, היא מאוהבת, ולי זה נעים." "וכשזה יעבור?" "כשזה יעבור יהיה טוב, אתה יודע שיהיה טוב." "אני אוהב את האופטימיות שלך." "אני יודעת." הוא לקח לגימה מהקפה שלו וחייך. "אני מכירה את החיוך הזה." "בטח שאת מכירה אותו." הוא אמר והסתכל עליי. כבר הרבה מאוד זמן לא הסתכלנו אחד לשני בעיניים. הסתכלנו אחד על השני במשך שבע דקות (שהרגישו כמו נצח), ואחריהן הוא קם. "אתה הולך?" "לא." "אז שב." "לא." הוא ענה וחייך. "אני אמורה לקום?" "את לא אמורה כלום. תני לי לעמוד קצת." "אם כך, אני לא יכולה להמשיך להסתכל עליך, אתה גבוה ואני יושבת והצוואר שלי לא מחבב את זה." הוא התיישב. "את בסדר." "בטח שאני בסדר." "בקרוב היא תאהב. היא לא תעמוד בפני המבט שלך." נעמדתי והלכתי לכיוון הדלת. פתחתי אותה והסתכלתי עליו. "את יותר מבסדר." הינהנתי, אני תמיד מהנהנת. הוא קם והלך לכיווני, ואז ברגע קצר (שהרגיש כמו נצח) נתן לי נשיקה על המצח והלך. חזרתי למיטה עם הספר והספל. "אני באמת בסדר."