אף אחת לא מצליחה לקרוא אותי. אולי זה כי אף אחת לא מבינה שאני בסך הכל מנסה להיות טוב יותר, כל הזמן, רק להשתפר. גם נעמי לא הצליחה. בהתחלה, נעמי הייתה מאוהבת בי. ממש מאוהבת בי, כמו שאף אחת מעולם לא התאהבה בי. לי העיניין היה חדש, וכיאה לי, ניסיתי להיות הכי טוב שאפשר. "אתה נפלא" היה המשפט ששמעתי הכי הרבה באותה התקופה, אפילו יותר מ"בוקר טוב!" או "מה שלומך?", ולי זה לא הפריע. להפך, אפילו שהכל היה חדש לי, הסתדרתי די בקלות. יום אחד אפילו הלכנו לבית קפה של איזו משפחה נחמדה שגרה באזור. הכרתי אותם עוד לפני שהם פתחו את בית הקפה, הם תמיד היו מאוד נחמדים וחייכנים. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, וכשראתה שאני מבולבל ולא יודע איך להגיב, היא ביקשה שלא אענה על זה. היא ידעה שאני לא אגיד לה שאני אוהב אותה, פשוט כי אני כזה. לא מדבר, לא חולק. זה נמשך, ונמשך, ויום אחד היא באה אליי ואמרה שזה לא יכול להמשך יותר. בפעם הראשונה דיברתי, אמרתי שאני רוצה שזה ימשיך, והיא אמרה שזה לא ימשיך ולא נתנה הסברים. למרבה הפתעתי, לא היה לי קשה להמשיך הלאה. באמת אהבתי את נעמי, אבל משום מה לא היה לי קשה לעזוב אותה. אחרי שבוע היא חזרה. "אתה מבין שאני לא יכולה ככה, נכון? אני לא יכולה כשאתה שותק, אני לא יכולה. זה משגע אותי שאין לי מושג מה עובר לך בראש, או מה עובר לך בלב. כלום, אני לא יודעת כלום." היא צדקה. ואני, מצידי, המשכתי להסכים איתה. לא הרחבתי יותר מדי, לא דיברתי. מאז, אמרתי לנעמי שאני אוהב אותה. ומאז שאמרתי, היא לא דיברה איתי. ועכשו, כשהיא יודעת, אני לא מסוגל להמשיך הלאה.