נעה היא נגנית ויולה. לא פעם ולא פעמיים שאלו אותה מהי ויולה, ובכל פעם היא נתקלת בקשיים רבים. הרי כינור גדול מזכיר לרבים את הצ'לו, וצ'לו קטן זהו וודאי הכינור. כשתגיד כלי קשת, לא תמיד יבינו על מה היא מדברת. כשתגיד כלי מיתר, וודאי יחשבו על סוג משונה של גיטרה. ובכלל, לנעה יש קול סופרן עדין ומלכותי. כשנעה מחזיקה את הויולה, גם כאשר היא מדברת וגם כששותקת, היא נראית כמו בחורה אצילית מלפני כמה מאות לפחות. וזה לא המראה שלה שמסגיר את המלכותיות, זאת התחושה שהיא מעבירה במי שרק מעיף בה מבט. התחושה הזאת מעט מטעה, מכיוון שנעה אמנם נולדה במילניום הקודם, אך חיה את חייה הבוגרים בימים אלה. במבט חיצוני וחטוף, היא תרגיש מעט מתנשאת. ובהחלט יהיה לה רגע מתנשא פה ושם, אבל נעה אינה חושבת שהיא טובה מאף אחד. להפך, לרוב היא מורידה מערכה. 

בנעה התאהבתי בתחילת הקיץ האחרון. פגשתי אותה לראשונה בקונצרט, היא לבשה שמלה חומה קצרה (אך לא קצרה מדי) ושערה היה אסוף ומסודר. העיניים הירוקות שלה נצצו בעת התיישבה במושב שלידי, ממש מעשה ידי אלוהים. תחילה הרגשתי מעט קטנה לידה, בכלל לא דיברנו וכבר הרגשתי שיש בה יותר מבי. שאלה קטנה בזמן ההפסקה שבקונצרט, ושבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי יושבת בפארק קטן בעיר שלה, מחכה שתבוא ותשב לידי שוב. והיא באמת באה, ובאמת ישבה לידי שוב. קולה ליטף אותי כמו קסם והרגשתי כמו בתוך חלום. "אנחנו צריכות לנגן ביחד, זה יכול להיות נפלא" היא אמרה, ואני רק הנהנתי והסתכלתי לתוך עיניה. תמיד פחדתי לתבוע בתוך עיניים של מישהו אחר, אבל איתה, בכלל לא הרגשתי שיש מישהו אחר. הרגשתי שיש אותי, ויש אותה, ואפילו ששום דבר לא קרה, הרגשתי קצת שלה.

שלושה ימים אחר כך נעה באה לביתי. בפעם הראשונה מזה חודשים סידרתי את הבית, שתמיד היה נקי אבל בכל מקום היו זרוקים חפצים ישנים. כבר תקופה ארוכה שאיש לא העיף בהם מבט. מהרגע שנעה הופיעה בפתח הדלת, לא לקח זמן רב עד שישבנו על הספה בזרועות משולבות, שותות יין שחיכה בארון לרגע מיוחד ומדברות על השבוע האחרון, ועל הקונצרט, ועל המבצע שבדיוק התחיל ועל שפשוט חייבים להודות שזאת מלחמה וששום מילים עדינות לא יוכלו לייפות את העובדה הזאת. אני, בליבי, רק חשבתי על כך שהמילה "מבצע" לא מתקרבת בכלל לעדינות שיש בנעה. אחרי כמעט שעה כבר לא נשאר יין. תמיד פחדתי מרגעים צמודים, אבל איתה, בכלל לא הרגשתי פחד. וברגע אחד, אולי שני רגעים, בשלב הזה כבר איבדתי את תחושת הזמן, היא נצמדה אליי לרגע הכי צמוד והכי קרוב. שפתייה העדינות ליטפו את שפתיי ברכות, הרגשתי קצת מקלקלת משהו טהור. לאחר כמה רגעים, תחושת הקלקול נעלמה ואיתה הגיעה תחושה טהורה, שהיא זאת שטיהרה אותי ולא אני זאת שקילקלה אותה.

ביום שלמחרת נפגשנו בחדר חזרות קטן בקונסרבטוריון שבעירה. היא חברה לויולה היפה שלה, ואני התיישבתי לצד הפסנתר. לא הפסקנו לנגן שעות רבות, הנגינה שלה הקסימה אותי ואני השתדלתי לעמוד ביופי שבנגינתה, לא להרוס אותה עם הפטישים.

עכשו אני רק מחכה לקונצרט הראשון בו ננגן ביחד, ומקווה שמישהי תתיישב במושב שצמוד למושבה של הבחורה הכי אצילית שראתה מימיה.