ראשית כל, אני לא מתנצלת על העצבנות שהולכת להכתב כאן. זוהי דעתי, זה מה שאני מרגישה, ואם אגרום למישהו לחשוב בעקבות הפוסט הזה או להביע את דעתו, הרי שהשגתי את מטרתי. לפחות אחת מהן, כי המטרה המרכזית היא בשבילי לפרוק את מחשבותיי על החברה ועל העולם ועל מה שמתחשק לי בעצם.

אני רוצה להתחיל בהסבר קטן על איך הגעתי למסקנות שייכתבו כאן, ומה קרה שהשפיע כל כך על דעתי. במהלך כל הקיץ האחרון (ועד לפניי כשלושה שבועות) נטלתי על עצמי "אתגר", להעלות במשך מאה ימים, כל יום, תמונה לחשבון האינסטגרם שלי- של משהו ששימח אותי. מטרת האתגר אמורה להיות שכעבור 100 ימים, אראה שבכל יום עצוב יש גם משהו שמח, ושיהיו לי מאה ימים מאושרים. ובואו נחשוב על כמה דברים. דבר ראשון, מי אמר שכולם צריכים להיות שמחים כל הזמן? אני לא מוצאת כל רע בלהיות קצת מדוכדכים מדי פעם, זה מותר ואף רצוי- כך אנו מעריכים יותר את הרגעים השמחים, ובעצם רק כך אנו מסוגלים להעריך רגעים שאינם מדוכדכים. דבר שני, מי אמר שמשהו שעשה לי מאוד טוב ברגע שהוא קרה, ייזכר לי בראש בתור דבר טוב? אתן לדוגמה (לא אמיתית אבל בהחלט מציגה את עמדתי), נגיד והייתי יוצאת למסיבה, משתכרת ומעלה תמונה לאתגר. נחמד מאוד, רק שאחר כך הייתי שוכבת עם בחור או בחורה שבבוקר שלמחרת הייתי מתחרטת על זה, ולא מרגישה בנוח עם כך שעשיתי את זה. אבל מעכשו יישאר הזיכרון הזה, התמונה הזאת נשארת בחשבון האינסטגרם שלי ובכל פעם שאראה אותה אזכר באותו רגע ובמה שעשיתי. בעיניי, אין כל טוב בכך שהתמונה הזאת תשאר. דבר שלישי, יכולים להיות לי גם ימים שלא צילמתי בהם שום דבר! זה קורה, הרי אני לא רובוט שמצלם כל שטות קטנה שהוא רואה, כל אדם שהוא פוגש וכל מקום שהוא הולך אליו, ואני מקווה שרובינו לא כאלה. וכמובן, כמובן שבכל יום יש דבר ששימח אותי. זה יכול להיות ארוחת בוקר טעימה, העובדה שקמתי שעה מאוחר יותר מבדרך כלל, פגישה עם חברה או בילוי ב, נגיד, לונה פארק. אבל כשאני באמת שמחה מהדבר הזה, סביר להניח שלא אשב עם הראש במסך הטלפון. כשאני בתוך החוויה, לרוב לא יהיה לי אינסטינקט לצלם בדיוק את מה שקורה. ובעיניי, אם האינסטינקט הזה כן קיים, משהו לא בסדר. (רק אצלי, אולי לאדם אחר האינסטינקט הזה היה עושה רק טוב).

אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, בואו נמשיך קצת. אז למה בעצם אנחנו צריכים להיות כל הזמן שמחים? הרי אף אדם לא שמח תמיד, זה פשוט לא קיים. לדעתי, פשוט הרחקנו לכת -בתור חברה- עם האינדיבידואליזם, והגענו למקום שמנסה להיות אינדיבידואליסטי אבל בעצם נוגד לגמרי את הגישה ומבטא נרקיסיזם חמור. ישנם זרמים אינדיבידואליסטים שונים, דוגמת הפילוסופיה האגואיסטית האתית (אליה מעולם לא התחברתי ואני מאוד מתנגדת לה), והפילוסופיה הליברלית. החברה שלנו לא מבטאת אף אחד מהם, אף שהיא מחוברת יותר לאגואיזם. ובואו נניח רגע בצד את המונחים הגבוהים ונדבר ישר ולעניין, האידאלים שלנו פשוט משנים את צורתם. אידאל היופי נשאר די דומה, אבל הוא כבר לא האידאל המרכזי שלנו. אנחנו מעדיפים להיות מושכים על פני יפים. וזה משפיע עלינו לטובה ולרעה. כשאנחנו מנסים להיות מושכים, סיכוי גדול שלא נרעיב את עצמינו לרזון קיצוני (אך קיים הסיכוי, כמובן), דבר חיובי מאוד. אך גם יכול להיות שננסה לשנות את עצמינו ולהפוך למה שמושך אותנו, ולא למה שיפה בעינינו. וזה יכול להגיע למצב שבחורה לובשת שמלה שמאוד מחמיאה לגופה, אבל היא לא יפה בעיניה, וזה גם יכול להגיע למצב שבחור או בחורה לובשים בגד שלא משאיר הרבה מקום לדמיון, רק כי הוא או היא חושבים שזה מושך, גם אם הם לא חושבים שזה יפה או מרגישים בנוח ללבוש את זה. וזה גם יכול להגיע לעוד המון מקומות, אבל אני משערת שכוונתי הוסברה כראוי. עוד אידאל שהתחלף, שהוא לא בדיוק אידאל אבל הוא רצון עז שקיים בכולנו, הוא הרצון להיות אהוב שהתחלף ברצון להיות רצוי. אין לנו רצון שיאהבו אותנו, מלבד בני זוג כנראה, והאנשים שקרובים אלינו. אנו מעדיפים לא להיות קרובים להרבה אנשים, אבל לדעת שיש המון אנשים שאנחנו מסקרנים אותם (או שאנחנו מראים להם כל כך הרבה שהם רוצים לקחת חלק במכלול הזה שהוא אני), אנשים שמשתוקקים להיות בקירבתינו או לפחות "מעריצים" אותנו מרחוק. בחור יעדיף לדעת שהמון בחורות משתגעות להיות בחברתו, מאשר לדעת שיש בחורה אחת שמאוהבת בו עד הגג (גם כשהוא מוצא עיניין באותה בחורה). זה כבר נהיה חלק מהיומיום שלנו, אנחנו אפילו לא שמים לב לזה. זה כבר חלק מאיתנו, ובעיניי זה פשוט מעציב.

והנה רבותיי, הסיבה שלדעתי מביאה אותנו למקום הזה- רשתות חברתיות. אני בטוחה שיש עוד המון גורמים, אבל זהו הגורם העיקרי. ברשת חברתית אנחנו חייבים להיות מושלמים. לפייסבוק אני אעלה את התמונות הכי מחמיאות שלי, ואולי גם אשוויץ באלבום עם תמונות מטיול שהיה פשוט נפלא ואפרסם איזה קטע שפשוט מראה עד כמה אני מתעניינת בנושא מסוים. בטוויטר אני אצייץ את המשפטים הכי מבריקים, ואולי גם אכתוב כמה מילים ציניות על רגע מתסכל בחיי. חשבון האינסטגרם שלי יהיה רווי בתמונות מלאות באפקטים שמראות שני דברים- כמה החיים שלי יפים, וכמה אני יפה. וכל זה יוצר שני אנשים שונים. הראשון הוא אני האמיתי, השני הוא אני האינטרנטי. אני האינטרנטי הוא הכי יפה, הכי מתוחכם, בליין לא קטן אבל גם בעל טעם אופנתי משובח. אני האמיתי הוא, כמו שמשתמע, אני, שיש לו רגשות ומחשבות, ויש לו מדי פעם "באד הייר דיי" ומדי פעם הוא גם אומר משהו נורא מטופש. ככל שנוצר ריחוק גדול יותר בין אני האמיתי לאני האינטרנטי, כך ארגיש פחות טוב עם עצמי, ואתחיל להשוות את עצמי לאנשים אחרים. ולא, ממש לא לאנשים אחרים בחיי- לאנשים אינטרנטיים אחרים! גם כשאני רואה מישהו ביומיום, בסוף אני אקנא ואשתוקק להידמות יותר דווקא לדמות האינטרנטית שלו, שהיא כמובן הרבה יותר טובה מאני האמיתית- היא גם מזויפת, וגם לא אני. גם כאן בישראבלוג, קוראיי היקרים, גם כאן יש דמות שהיא שונה ממני. וגם כאן, כמו שאני מאושרת לקבל כמה שיותר לייקים בפייסבוק או באינסטגרם, כאן אני משתוקקת להכנס לסטטיסטיקות ולראות את המספר גדול יותר מהמספר שהיה אתמול. ובסופו של דבר, אי אפשר להמנע מזה, כי זה כבר נהיה חלק מהחיים של כולנו.

ועכשו, בואו ננסה להגיע לפואנטה.

דבר ראשון בסיומו של הפוסט המרוגז הזה, אגיד שאני בטוחה שיש מי שיחשוב שונה ממני. אני מבינה את זה ומקבלת את זה בחיוך, אבל אשמח שלא תשללו את דעתי- כך אני חושבת, וכמו שאני מכבדת את דעותיו של כל אחד (בתנאי שהן לא כוללות פגיעה באדם אחר), אני מצפה שיכבדו את דעתי שלי. אשמח מאוד לקרוא את דעתו של כל אחד.

דבר שני, המלצותיי בעקבות כל המסקנות האלה: נסו להרגע קצת עם הפעילות ברשתות החברתיות, שום תמונה שתעלו או לא תעלו לא תהיה סוף העולם- וזה יכול רק להקל. תאכלו בריא, תעשו ספורט, תמצאו נושא שמעניין אתכם ותחקרו אותו קצת, תקראו ספרים, תשמעו מוסיקה, תנוחו, תשתעממו מדי פעם (אין שום דבר רע בלשבת ולא לעשות כלום, מנוחה היא לאו דווקא רביצה עם הפנים במסך), תאהבו, תהיו יפים (בעיניי עצמכם), תהיו שטותיים או טיפשים מדי פעם, והכי הכי חשוב- אל תחמירו עם עצמכם! אתם בסדר גמור כמו שאתם, לא משנה מה אתם עושים כרגע או מה עשיתם אתמול ומה הנטייה המינית שלכם ומה צבע השיער שלכם. אתם ממש ממש בסדר.

עד לרגע היצירתי הבא,

פני

או שופן

מה שתעדיפו.