יש לך איזה קטע כזה, לעשות דברים לא שגרתיים בדיוק כשקורים דברים גדולים. הזכרונות שלך ממלחמת לבנון השנייה חקוקות היטב במוח, לעולם לא תצליחי לשכוח את ההיסטריה שאת וחברייך לקייטנה נכנסתם אליה כשהתחילה ההזעקה. ובצוק איתן, לעמוד ברחוב סתם ככה ולראות יירוט ממש לידך, זה פשוט מבעית.

אז אתמול נוסף סיפור לאוסף סיפורי האסונות שאת אוספת. חזרת הביתה שיכורה ומחויכת, קיבלת טלפון מחבר שרצה לוודא שהגעת הביתה ולספר לך מה קורה בפריס, ומאותו רגע לא הצלחת להפסיק לבכות. השילוב של אלכוהול וטרור הוא קטלני. וזה כבר די אירוני שאת אומרת את זה, כי אנשים מתו שם אבל את כביכול מתמסכנת בשיכרות שלך, אבל לא באמת. את אפילו לא מרגישה מסכנה, את פשוט שמחה שהיית ערה כשזה קרה ושלנצח תזכרי מה עשית כשזה קרה.

איך עוצרים ארגון טרור?