במשך כמה ימים הרהרתי ב״מה אתה חושב עליי״. וזאת שאלה טובה מאוד. הקשר שלנו התחיל באופן מקרי למדי, נפלתי עליך משום מקום במצב של מצוקה, ולמיטב זכרוני נראית מעט נרגש לסייע. יכול להיות שאפילו נעלבת קצת שלא זיהיתי אותך, אבל התנצלתי (בכל זאת, עברו כמה שנים ושנינו גדלנו לא מעט). מאז בקושי התראינו במשך תקופה, מעבר למפגשים מקריים של כשתי דקות לא ניהלנו אינטרקציה. פעם אחת יצא לנו באמת לשבת ולדבר, וזה היה די מדהים. לא זכרתי פעם אחת שבה מישהו כל כך התלהב לשמוע מה קורה בחיי, והסתכל עליי בעיניים נוצצות כל כך. אפילו אני נשארתי מרותקת לסיפוריו. קשה היה להפריד בינינו באותו ערב, ואחריו אפילו הצעת שנמשיך לדבר.

אז המשכתי.

הודעה קטנה שייתכן ושיבשה הכל. אני פשוט לא יודעת מה זה היה, אבל מאחרי אותו ערב פתאום השתנית. שיחות טלפון נהיו קרות, הברזות מכל פגישה מתוכננת (גם שאינה רק של שנינו), והגענו למצב של ניתוק. כמעט ניתוק, לפחות.

החלטת לעצור הכל.

אני עדיין לא בטוחה למה. אולי כי זה היה מפתיע, אולי מהיר, אולי ישיר, אבל זה לא ברור לי. נותרתי עצובה ומתוסכלת, חצי מאוהבת בבחור שהשאיר אותי עם סימן שאלה בגודל אנושי. כאב לי, באמת כאב. זה היה מאוד לא נעים. דחייה היא אף פעם לא דבר נעים, אבל כשאת מצפה למשהו (למישהו...) והוא כל כך קרוב... כל כך קרוב!

אחרי הרבה זמן חזרת, הרבה מאוד. ואז הבנתי שזאת סתם הייתה טעות, אולי שלי ואולי שלך, אבל כנראה שהמבוכה אכלה אותך ולא יכולת להתמודד עם בנות שמתחילות איתך. אבל משום מה לא ניסית שוב, ואני פחדתי לנסות.

אני יודעת שהגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל עוד לא סגרתי את הסיפור איתך וזה מפריע לי. זה סיפור בלי סוף, אין איזו פרידה או איזה ריב, אין שום נקודת סיום. אולי זה יותר מדי לבקש, אני באמת לא יודעת, אבל אני בסך הכל רוצה קצת תקשורת. מה הבעיה?