אני לא מצליחה להבין איך מתת.

איך זה הגיוני,

למה בשניה שרגלך דרכה בארץ הקודש,

מתת.

מוות,

זה הדבר.

ואני היחידה שמבינה את זה.

כולם מסביבי ממשיכים כאילו לא קרה כלום, כאילו זה חלק מהשגרה.

ולא, מוות זאת לא שגרה. לא מוות של ילד בן שמונה עשרה שרק הגיע לארץ הקודש לחוות את החיים כמו שהוא רוצה אותם, זה לא שגרה.

המשפחה שלך לא באה. זה משגע אותי, משגע.

דווקא אותי, שאתה לא אוהב. אהבת פעם, וכבר לא. דווקא אני היא זאת שמתאבלת על מותך. המוות שלך!

זה פשוט לא הגיוני.

אני לא מצליחה להכיל את זה, לא יכולה לחיות עם זה לבד.

אני מדברת איתך עכשו ואתה מת, זה לא באמת.

אני כבר לא מצליחה להבין מה באמת, המוות או השיחה.

אתה נשמע בסדר, נשמע כועס כרגיל. לא אוהב אותי יותר, גם כשאתה מת. גם אחרי שהתנצלתי, גם אחרי שמתת. גם כשאנחנו שכנים, כשאתה קרוב ומת.

אני לא יודעת איך להתמודד איתך.