- "אני שונא את הריח של גשם בלונדון, תמיד מסריח."

- "אל תהיה טיפש, רק בישראל הגשם מסריח, כאן הגשם יורד כל השנה והוא לא מסריח אף פעם." עניתי לו כשהסתכל מבעד לחלון על הגשם הלונדוני. הוא רגיל לגשם הרבה יותר ממני. הקשבנו לתקליט של גלן גולד מנגן את וריאציות גולדברג, היצירה היחידה ששנינו הסכמנו להעריך ולאהוב באותה המידה. היה לנו המון במשותף, שני מוסיקאים שמחפשים את המקום המתאים בשבילם, כל אחד עם שאיפות שונות ואהבות דומות. כשהסתכל עליי כיווץ את האף שלו כמו שהוא תמיד עושה, ועניתי לו בחיוך הרחב שלי. "נו, בקרוב אנחנו בישראל, ואז ירד גשם אולי חודשיים בשנה, במקרה הטוב."

- "במקרה הטוב? אני שונא את הגשם."

- "חכה. כשתגיע לארץ הגשם באמת יהיה מסריח."

- "אבל ישראל כל כך יפה..."

והוא צדק. ישראל באמת יפה מאוד. אבל כנראה שהמקום בו אנחנו נמצאים משנה את כל ההעדפות שלנו. ישראלי שגדל באנגליה ואנגלייה שגדלה בישראל, ועדיין כל אחד קיבל את האופי של הוריו והוא משתוקק להגיע לארץ המוצא שלו.

ואולי זה העניין. אולי אני לא יהודיה מספיק בשבילו, או לא ישראלית מספיק. ואולי ברגע שהגיע לכאן התהפך. 

בישראל הוא לא אוהב אותי יותר.