שוב הכל נקטע באמצע.

לחץ,

מבחנים,

חזרות,

נקטעו לטובת שיעול שלא מפסיק.

אין דבר שאני פחות אוהבת מזה.

להבין שיש לי סיכוי להתמודד עם הלחץ והבלגאן, ולחלות.

זאת הדרך של היקום לומר לי ״עצרי בצד גברת, לא כל כך מהר״

אז אני לבד בבית

כבר שלושה ימים.

מדברת עם חברות מדי פעם,

קוראת ספר,

אוכלת במיטה,

ובעיקר לא מוצאת כוחות לקום ממנה.

לא טוב לי כל הלבד הזה.

אני רוצה לנגן בלי שירעד לי הגוף,

רוצה לקבל חיבוק פשוט כי מגיע לי.

(לא יודעת מה נסגר איתך, או מה אתה חושב, או אם יש בכלל סיכוי, אבל כיף לי לדבר איתך מדי פעם ואני מקווה שגם לך)