אוגוסט 1975. קלוד ואנה יושבים בחדר קטן ובהיר, הקירות תכולים והשולחן הקטן לבן אך משופשף מעט. הם שותים תה, כל אחד בספלו האישי שלו. תקליט הג׳אז שמתנגן ברקע גורם לסיטואציה להיות מעט חלומית, דבר שלא היה קורה בביתו של קלוד אלמלא הייתה מתנגנת. לפתע, קלוד מסתכל על אנה. חזק, מסתכל חזק ועמוק. העיניים שלו ושלה מגיעות למימד אחר, הכי קרוב בעולם. הוא חובק אותה בזרועותיו והם רוקדים לצלילי התקליט הנהדר. הפסנתר מנגן טרילים יפהפיים, וכך גם הלשונות של קלוד ואנה, כל אחד בפה של השני. לרגע הם מתנתקים מעט, אך היא מיד מחבקת אותו חזק, נשענת עליו ולא מוכנה לעזוב בכל מצב. היא במקום הכי נעים. גם הוא במקום הכי נעים. נעים להם ביחד.

-

ישנם אנשים רבים המפחדים לדעת. אנשים שמשננים, שיזכרו משהו למטרה מסוימת וכשעוברת המטרה ישכחו מכל מה שידעו. אנשים שאינם סקרנים לדעת, שמבחינתם הידע לא יתרום להם. אני לא מבינה אותם. ידע בעיניי הוא כוח פנימי שמשנה את ההתנהגות של אדם. כשאדם לא יודע, הוא לרוב יהיה פחות מעניין מאדם שכן יודע. אדם שיודע יכול לנהל שיחה ולהבין אותה, להבין את השיחה. ההבנה הזאת היא כל כך חשובה, בלעדיה אין משמעות לידע. לידע אין משמעות ללא ההבנה. זוהי מעין עסקת חבילה שיכולה להשמע מפחידה בתחילה אך מהר מאוד נשמעת כמו הדבר האידאלי והטוב ביותר.

-

צליל בודד בפני עצמו, אין לו משמעות. צליל הוא לא שמח או עצוב, אם לפניו אין צליל אחר, או יחד איתו יש צליל נוסף. לצליל אין אופי, אין תכונות. כשהוא לבד הוא בסך הכל צליל, וכשהוא ביחד הוא כבר הופך לרגש, לתחושה. כשצליל ועוד צליל באים ביחד, הם מציגים את הצבעים שעברו לאדם שכתב אותם בראש באותו הרגע בו כתב אותם. ומילה, מילה אחת יכולה לומר הרבה. כשאת אומרת אבטיח, את יכולה להבין המון. את יכולה לחשוב ירוק, את יכולה לחשוב אדום, את יכולה לחשוב מתוק או טעים או קיץ או המון דברים אחרים. לעומת זאת, כשאת שומעת דו, כיצד תדעי מהו ההמשך? יכול להיות שזה יהיה רה, או מי, או אפילו סול, ואולי בכלל פה דיאז או סי במול. אין לדעת. והדרך הכי טובה להעביר את מה שאת מנסה להעביר, היא לשלב. כי אין דבר שיתאר טוב יותר את הדבר המופשט הזה שנמצא לך מול העיניים מאשר לשמוע מילה מתנגנת לה.

-

(אני משאירה בכוונה שגיאות תחביריות. מה לעשות, העברית שלי לא הייתה כמו עכשו)