אחרי מותו של קורט מאזור התאפקתי,

גם אחרי מותו של פייר בולז,

אבל היום אפשר להגיד- זאת אחת התקופות הרעות ביותר למוסיקה.

על מותו של דייויד בואי אני כבר לא יכולה לעבור בקלות כל כך. כשאבא נכנס לחדר שלי ובוכה אני כבר יודעת שמשהו בסדר גודל כזה קרה. וכשאמר שלי שאני לא אאמין כשיגיד לי מי מת, צדק.

עליו גדלתי, ואני לא אומרת את זה סתם. הוא אחד מהאמנים האהובים ביותר על אבא שלי. באוטו שמענו אותו מאז שאני זוכרת את עצמי, בימי שבת משפחתיים בבית הקודם שלנו רקדנו לצלילי זיגי סטארדסט.

בשישי האחרון דיברנו עליו, כל המשפחה. על זה שהוא האמן האהוב גם על אח של אבא שלי ועל כמה שהאלבומים החדשים שלו מצוינים ומזל שהוא עשה ״קאמבק״.

69, הוא חגג יום הולדת ממש השבוע. הוציא אלבום ממש השבוע.

וזה בטח היה מתוכנן, אם כי לא ידע שזה יהיה כל כך קרוב, בטח ידע שהוא צריך להוציא אותו מהר. אבל הוא בטח לא ידע שזה כל כך מהר...

זה כואב, וזה כאב משפחתי, וזה כאב שכל אדם שהתחבר למוסיקה שלו אי פעם ירגיש.

ביי דייויד

*הכנס כאן קישור לזיגי סטארדסט, אני מהטלפון ולא מצליחה, מתנצלת*