לכל אחד יש את הרגעים בחיים שדופקים לו את הנפש לנצח. הרגעים האלה מעצבים את מי שאנחנו, משנים אותנו גם אם אנחנו חושבים שהם לא. בלעדיהם לא היינו מי שאנחנו, מי שאני. מעולם לא הראיתי לאף אחד את הרגעים שלי, לפחות לא את כולם ביחד ובצורה מסודרת, ולתחושתי הגיע הזמן שאעשה זאת, פשוט כדי הנפש תהיה שקטה.

חודשיים לפני שחגגתי שש עשרה חוויתי כמה מהחוויות המיניות הראשונות שלי. מעולם לא התייחסתי לזה כדבר טוב או רע, פשוט זכרתי את זה. בגיל שש עשרה ושבוע ניסיתי בפעם הראשונה לעשן ירוק (קנאביס? מריחואנה? איך שתרצו). לא ברור לי מה עבר עליי בראש. הייתי בים עם המון "חברים" שהכרתי באותו היום. היכרות עמוקה לא הייתה לי איתם, ואיכשהו כשהציעו פשוט נעניתי להצעה. למיטב זכרוני זה באמת היה נחמד, אבל לא ניסיתי מאז שוב. 

בערך חודשיים אחר כך הייתי קצת שיכורה אצל חברים, ואחד מהם ניצל את זה. נרדמתי בחיקו והוא פשוט ראה בזה היתר לגעת. למזלי עצרתי אותו לפני חדירה. כשחזרתי הביתה כל כך רציתי להקיא, היה לי ריח של אלכוהול ונרגילה ורק רציתי להתקלח. במשך שבוע לא יצאתי מהמיטה, לא יצרתי קשר עם העולם, זייפתי מחלה עד שכבר לא יכולתי יותר וסיפרתי לאמא מה קרה. סיפרתי לה שהוא נגע, סיפרתי לה שלא רציתי, לא סיפרתי שהייתי שיכורה, מהפחד. לקח לי המון זמן להבין שגם אם הייתי שיכורה וגם אם לא, הוא היה צריך לוודא קודם שאני מעוניינת. גם לאמא לקח המון זמן להבין, וסבלתי מזה מאוד. לא לקבל תמיכה אחרי מקרה כזה היה בהחלט כואב.

אבל החלטתי לא לתת לזה לעצור מבעדי לצאת מהבית. לצאת, למסיבות, ללכת לחברים, אפילו לשתות. לפעמים הוא גם היה שם, אבל בשלב מסוים הוא הבין שאני פשוט לא רוצה לדבר איתו. הוא גם התנצל מאוחר יותר. ויצאתי, ושתיתי (לא יותר מדי, אף פעם). יותר מדי שטויות לא עשיתי. לא נגעתי בגבר (ולא באישה) מאז אותו מקרה. אולי חוץ מפעם אחת, מישהו ניגש אליי במסיבה ונישק אותי והעפתי לו כאפה מהממת לפנים. עדיין גאה בזה. 

מסיבה אחת שזכורה לי כטראומטית במיוחד הייתה זאת שגרמה לי להתקע לבד באמצע שדה ריק בשתיים עשרה בלילה. הגיע רכב וחשבתי שאלה חברים שהולכים למסיבה שאליה רציתי ללכת, שהייתה אמורה להיות רק לחברים בגילי. הם העלו אותי לרכב והתחילו לנסוע ואחרי שתי שניות קלטתי שהם גדולים ממני בלפחות ארבע שנים, ושהחבר של הנהג שיכור. למזלי הנהג לא נראה שיכור, אבל הוא נהג כל כך מהר ואני כל כך פחדתי שכבר בלב התפללתי שהלילה הזה יעבור בשלום ושאחזור הביתה. הוא באמת עבר בשלום, ובאמת חזרתי הביתה, ובכל זאת זה היה כל כך מפחיד. ראיתי את אותם בנים במסיבה אחר כך, הם קראו לי אליאנה. זה לא השם שלי חמודים.

בקיץ האחרון עברתי חוויות חברתיות מדהימות, וכן גם "טראומה" רפואית ממש לא סימפטית. עד היום אני סובלת ממנה, ואפילו מאוד. אבל יותר מדי ברירה אין לי, לפחות בשלב הזה, אז אני פשוט מטפלת בעניינים ומקווה לטוב.

השנה הפסקתי לשתות, ולצאת, ולהפגש עם חברים. זה לא קרה במכוון, פשוט משבוע לשבוע איבדתי את מצב הרוח בשישי בערב והעדפתי ללכת לישון בעשר מאשר להרדם שלוש שעות אחר כך, שיכורה בבית של חברה. גם מהחברים הקרובים התרחקתי, מכולם. גם מהכי הכי קרובים. גם זה לא במכוון. 

אז כרגע אני לבד, לא במכוון אבל כנראה גם לא במקרה. אני עסוקה כל כך בדברים ה"אמיתיים", בלימודים, באימונים, שפשוט אין לי זמן לטפל בנפש. משהו בי לבד ואני פשוט לא מצליחה להסביר את זה. אני לא עצובה, אבל גם לא שמחה מאוד. עדיין לא פתחתי את הנפש שלי בפני אף אחד. לא בפני אמא, בפני אבא, בפני אחותי, לא בפני החברות שלי, החברים, אף אחד. פעם חשבתי שזה בריא, שזה נותן לי שליטה בחיים ויכולת להסתכל על הכל מנקודת מבט ריאלית, ועכשו אני מבינה שכאן בדיוק אני פוגעת בעצמי. לפתוח את הנפש זאת לא חולשה, ולחלוק רגש זה לא בהכרח אומר להיות פגיע. 

הדבר שאני כן יודעת הוא שכרגע לא טוב לי. אני פשוט לא אוהבת את המקום שאני נמצאת בו. משקיעה ומשקיעה ומשקיעה, ובסופו של יום כולם אומרים איזו גאון ואיזה כישרון, אבל אף אחד לא יגיד כמה אני אוהב אותך. לא כי לא אוהבים, פשוט כי לא חושבים שאני אבין את זה.

יכול להיות שזה חלק מהעניין בלסיים תיכון, להיות במקום מעורער. מקום שבו אני מסתכלת מלמעלה ומנסה להבין, אוקיי, עשיתי ככה וככה ועכשו איך ממשיכים. אני לא יודעת, באמת. פשוט לא יודעת. נורא רוצה לחבק ולאהוב אבל פשוט מפחדת, וממש לא ברור ממה. הכל לא ברור ומעורפל ואני סתם באמצע, בנקודה שבה לא מזהים פרטים. בעוד כמה חודשים אהיה בת שמונה עשרה, בוגרת, אבל בעצם עדיין ילדה. פגשתי היום מישהו שנורא אהבתי בכיתה ח'. סתם לראות אותו עם זקן וגבוה ממני בשני ראשים לפחות עשה לי נחמד.

בעוד כמה זמן אני אסתכל גם על התקופה האחרונה כעל חלק מהרגעים שדופקים לי את הנפש. אלה רגעים שרק אחרי הרבה מאוד זמן מבינים שהם פגעו כל כך. בינתיים אני מסתכלת על עצמי במראה, ואני מרוצה. כי אני באמת משתדלת מכל הלב להיות הכי טובה שאפשר, לאחרים ולעצמי, להיות טובה בדברים שאני משקיעה בהם את כל מרצי. להיות טובה למשפחה ולאהוב הכי שאפשר כי הם באמת הכי הכי שיש. אני מי שאני, עם הדפיקות ועם החשיבה המאוד רציונאלית אבל המאוד אוהבת ומקבלת. זאת ששום דבר לא יפריע לה כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

אמנם הרגעים האלה עשו המון רע, אבל הם הפכו אותי למי שאני, ואני מקבלת אותם פשוט כמו שהם.

-

עריכה 1.3

היה רגע אחד שלא כתבתי וזה לא מפסיק להציק לי. הקיץ נסעתי, ביחד עם פרויקט מיוחד שאני חברה בו, לטיול בארץ זרה (ומהממת יש לציין). התלווה אלינו בחור בסביבות גיל הארבעים לחייו, איש ציני ומאוד לא נחמד. בהתחלה חשבתי שהוא סתם מנסה להתיידד איתי, ותוך יומיים זה הגיע למצב שהוא הזמין אותי לחדר שלו במלון. הזדעזעתי כל כך ולא ידעתי מה לעשות, ולמזלי בדקתי בדיוק מה אני יכולה לעשות ועשיתי. דיברתי עם כל הגורמים האפשריים, הבהרתי לו שיתרחק ממני, דיברתי עם כל החברים וביקשתי מהם שיעזרו לי להרחיק אותו ממני. וכך היה, הצלחתי להרחיק אותו ממני. עדיין יש בי את החשש שאתקל בו יום אחד ברחוב, או שאפגוש אותו גם בקיץ הקרוב. אבל אני אדע איך להתנהל. הוא עוד יפחד ממני.